"מה זה הקונספט הזה של שירות למשך שנה וארבעה חודשים?", "אתם מנצנצים על החברים שלכם כשאתם בישיבה וחברים שלכם ממשיכים לטחון שמירות", "אתם שונים מאיתנו? למה לנו אין פריבלגיה כזאת?". אלו קצת מהטיעונים שמתמודדים איתם חיילים במסלול ישיבות הסדר (ביינ"שים) ובני ובנות גרעיני הנח"ל בעת שירותם הצבאי על המסלול הייחודי עבורם.
שבוע שעבר נזכרתי בטענות הללו כשצפייתי בשקיקה בסדרה הכתבות המרתקת של כתבי חדשות 13, אור הלר ונריה קראוס "צה"ל או טאלנט" במהדורה המרכזית של הערוץ. כל פרק עסק בשאלה איך הצבא מודל 2020 מתמודד עם כך שמפורסמים מתגייסים לשירותו, ואיך צה''ל מנצל זאת לטובת יחסי ציבור בכדי לעודד גיוס. השאלה העיקרית היא מי מרוויח יותר מגיוס טאלנטים ומפורסמים - הצבא או הם עצמם? אם בעבר הפרזנטורים של הצבא היו לוחמים ביחידות המובחרות וביחידות ייעודיות מסווגות, השבוע קבלנו הצצה לדרך שבה צבא העם שלנו, מעודד פרסום ושיווק של טלאנטים כדי למשוך את הקהל הצעיר.
עוד בערוץ חיילים:
- 75 מחבלים חוסלו במבצע הירואי נגד דאעש
בואו נשים את הדברים על השולחן. האם נועה קירל, מרגי, עדי ביטי או יעל שלביה עושים שירות מלא ואחרי זה מתעסקים בענייניהם בדומה לבני הישיבות ובני הגרעינים? ברור לנו שלא. הם בפועל חותמים כרטיס או חוגר, ואחרי כמה שעות הם יוצאים לעיסוקיהם האזרחים. כפי שניתן לראות מהקמפיינים המפוצצים, ההשקות, ההופעות והצילומים לפרויקטים כאלו ואחרים, וכל זאת ביום שגרתי בצה"ל.
איפה התרומה שלהם למדינה מתבטאת? האם מיכל מאשקלון, עמיר מנהריה או שלומי ממצפה רמון שרואים אותם אומרים לעצמם – "גם אנחנו רוצים שירות כזה, למה לנו לא מגיע לקבל כזה יחס?" אם בעבר התופעה של מעמדות בצבא הייתה נושאי ותיקות-צעירות, עכשיו עם גיוס הטאלנטים בצבא יוצר מצב של מעמדות אחרים - מפורסמים וכל היתר.
למה השירות של בני הישיבות ובני גרעינים הוא דבר שנתפס על ידי רבים כפסול ומקבל ביקורת מחלקים בחברה הישראלית, כשהם עושים בין שנה וחצי לשנתיים שירות קרבי או תומך לחימה ברצף בלי יציאות מיוחדות הביתה באופן תדיר וללא הפסקות באמצע למעט חופשות מיוחדות שכל חייל זכאי להן. למה זה פסול ומה שהטלאנטים מקבלים מסלול משודרג ומקל וזה בסדר, בזמן שהם בקושי סוגרים שעות בבסיס?
לכל אחד יש סיכון שהוא יאבד את ההצלחה שהוא זכה לך ביושר לפני השירות והוא לא רוצה לעצור ולדעוך. לטובת זו הוקמו המסלולים המיוחדים, כדוגמת שירות של ספורטאים מצטיינים שמתפנים לעיסוקיהם הפרטיים בזמנים שונים. במסלול של הטאלנטים כפי שהוצג בכתבה, הם בפועל רק "רשומים" בצבא, מדי פעם מועילים בטובם לעלות על מדים כדי להראות נוכחות. בתכלס מדובר בתופעת "להיות עם ולהרגיש בלי".
אם בשנים האחרונות השיח נסב סביב נושא השיויון בנטל, כשיש מי שמשרת ומי שלא, כעת צריך להביט על עצמנו ולשלוח ביקורת פנימה גם לצה''ל עצמו שעושה איפה ואיפה בין החיילים המשרתים. צה''ל צריך לחשב מסלול מחדש. וכמובן, יש להפנות את הביקרות גם כלפי אותם ''טאלנטים'', אלו שהצבא האמיתי שלהם הוא צבא העוקבים אחריהם ברשתות החברתיות.
הכותב הינו יועץ תקשורת בחברת גל אורן לרנר