"בשעה 18:00 לערך עשיתי את דרכי לשירותים, במרחק 20 מטר מהמשרד ובדרך זיהיתי הבזק לא ברור מהשמיים", שיתף אל"ם (במיל) אמנון אשל אסולין את הגולשים בפוסט שנכתב באפריל האחרון ושותף מחדש אתמול (רביעי) בערב. "בערך דקה לאחר מכן עידו התפרץ למשרדי וניסה למלמל. עידו, קצין רגוע בדרך כלל, לא הצליח לומר את דבריו ואני מצליח להבין משהו כמו 'המסוקים...'. אני קולט באחת את הסיפור, קם, רץ החוצה ומכריז 'הקפצה'".
היום (חמישי) לפני 24 שנים אירע אחד האסונות הגדולים בתולדות צה"ל ומדינת ישראל – אסון המסוקים, שגבה את חייהם של כל 73 הקצינים והלוחמים שהיו בתוך שני כלי הטיס ועשו את דרכם ללבנון. כמו אשל, שפיקד באותה תקופה על גדוד שריון ואיבד כמה מלוחמיו, לוחמים נוספים שיתפו את זיכרונותיהם ותחושותיהם מאותו לילה קר, מר ונמהר, בקבוצת הפייסבוק "סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים". בפעם הראשונה בצורה מקובצת שיתפו הלוחמים לשעבר את מה שעבר עליהם בדקות ובשעות אחרי האסון.
"פורקים מהג'יפ רוצים לכוון הלהבות, ואז באחת נחשפים למראה הנוראי, שלא עוזב אותי לרגע עד היום", כתב אסולין על אותו לילה ארור. "ממשיכים לרוץ לבוסתן שסביב הבית ואז מחזה נוראי. עשרות גופות מונחות בסדר מופתי, כאילו מישהו אירגן אותם".
מבחינתו הלילה עוד היה ארוך, "השעות חולפות, מלאכת הפינוי נמשכת, הגופות מופנות למוסך צבאי בקרית שמונה. סככה ענקית אליה הוכנסו כל הגופות שהגיעו ונפרסו בסדר מופתי. כל גופה עם שלט לידה, מכוסה בשמיכות וניראה כאילו מישהו מבקש שלא יהיה להם קר מדי".
לצד המראות הקשים בזמן זיהוי ופינוי הגופות וכמובן איבוד הלוחמים והפקודים, נדרש אסולין, כמפקד גדוד 75 של השריון, גם לנהל את הזירה המבצעית עליה הופקדה יחידתו, "השליש והקמב"ץ נותנים לי תמונות מצב ואני שוב מעלה את כל הצוותים במארבים לרשת הקשר ומדבר איתם על האסון ועל כך שכעת הם נדרשים שבעתיים להיות ערניים, כי לצד השני אין עצב. הם רואים במצב כהזדמנות לפעולה".
לוחם אחר, שלקח חלק במלאכת איתור, זיהוי ופינוי גופות הלוחמים, סיפר על הזוועות. "מגיעים למקום, אש מהמסוק, מים מהשמיים וחושך. חושך בחוץ, חושך מסביב, חושך מזדחל פנימה. עוד אין שקט. הגוף והראש נכנסים לאוטומט, מתחילים. עדיין מנסים לשמוע, לחפש, להקשיב, לקוות. מבינים שנשאר רק שקט. מתחילים לעבוד, לחפש, לאסוף, להרים, להביא, לסדר. יש רגעים של מראות, שקט והריח...עבדתי בשקט ליד המסוק בלילה, שרפתי בשקט את המדים שלי לפנות בוקר, נסעתי בשקט בטיולית בין בתי קברות, עמדתי בשקט ב-13 הלוויות. מישהו אמר לי: 'הבאתם אותם למנוחה, פיזית'. עד שכולם שם לא נחו, גם אני לא נחתי, אולי עדיין לא נח".
"אני זוכר את הבלבול וההלם ביום שאחרי. לא ידעתי לאיזו הלוויה ללכת", שיתף לוחם מהנח"ל שאיבד חברים רבים בהתנגשות שני המסוקים מעל שאר ישוב. גם אסולין, שאיבד שבעה מפקודיו בלילה הנורא ההוא מספר על תחושות קשות מאוד.
"אני נוסע ללוויה של שגיא ארזי ז"ל, לשם גם מגיע גם הרמטכ"ל – אמנון ליפקין שחק ז"ל. אנחנו נפגשים שם והוא מנסה לעודד את רוחי, אך לי ברור שרוחו גם עברה טלטלה. אני עומד בפתח קיברו הטרי של שגיא וסופד לראשונה בחיי את מותו של פקודי. מקריא מהכתוב שהכנתי, ספק צועק, ספק בוכה ומנסה לשמור על קור רוח נדרשת של מפקד. הדמעות קפאו להן והמילים נשמעו מהדהדות כאילו מנסה לצרוח 'איך', 'למה' ועוד".
לצד הסיפורים הקשים על מה שהתרחש ב-4 בפברואר 1997 פורסמו סיפורים רבים וזיכרונות על הלוחמים שנפלו באסון. "כשהייתי בקורס מפקדי טנקים איבדתי את האוגדן שלי איפשהו בשיזפון", סיפר אחד הגולשים. "דביר לניר היה אחד מה'גננים' (מפקדים) שלי. כל הדברים היפים שתמיד אומרים על מי שנהרג היו 100% מדויקים לגביו, בחור שפשוט כולם אוהבים. דביר אפילו לא היה המפקד הישיר שלי אבל הוא לא היסס וישר נתן לי את האוגדן שלו".
לדבריו, "23 שנה האוגדן הזה ישב אצלי. את שלי איבדתי אבל את של דביר נורא פחדתי לאבד בגלל ששנתיים אחר כך הוא נפל באסון המסוקים". לפני שלוש שנים הוא פרסם את סיפורו בפייסבוק ומפקד של לניר שהיה בקשר עם משפחתו קישר ביניהם וביקש שיעביר להוריו את האוגדן, "אז עדיין לא הבנתי שבשביל הורים שכולים, כל שבב או זכר קטן של הבן שלהם הוא אוצר. ברור שמיד הסכמתי. אני מרגיש שעכשיו לפחות האוגדן נמצא איפה שהוא צריך להיות. רק דביר עדיין חסר. חסר אבל לא נשכח".
בקבוצה, שלרוב מתבטאים בה בעיקר לוחמים לשעבר, התייחסה לאסון גם אחותו של רן ארמן שנפל באסון בזמן ששירת כמפקד צוות "קשתות" בגדוד של חיל הקשר. "הגשם יורד בחוזקה על האדמה כמו הדמעות שירדו בארץ ביום הזה לפני 24 שנה", כתבה, "זה היה יום גשום ואפור כמו היום, יום שלא ידע שיביא עימו עצב גדול, שיכה כמו ברק אצל 73 משפחות. באותו היום גם אנחנו איבדנו את היקר לנו מכל - אחי הגדול. השנה לצל הקורונה אנחנו נעמוד מול הקבר שלך לבד, רק המשפחה הגרעינית, רק השמיים, הקבר וזיכרון מתוק מילד מקסים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו