אחרי עשרות שנים: גבורתם של נהגי התובלה בלבנון נחשפת

כפי שהתרחש במקרים רבים בשנים האחרונות, הסיפור החל בקבוצת הפייסבוק "סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים". מדובר בקבוצת הפייסבוק שהובילה למתן עיטור ללוחמים שהשתתפו בפעילות המבצעית המסוכנת ברצועת הביטחון במשך 18 שנה, ולא זכו בהכרה. אלא שהפעם לא מדובר היה בגבורת הלוחמים, אלא דווקא בגבורת אלו שנחשבו במשך שנים ל"ג'ובניקים", זאת למרות שהיו בחזית הלחימה והסתכנו לעיתים אף יותר מהלוחמים – נהגי התובלה.

ציוד ואביזרים לרכב במבצע

"כשחזרתי מהעבודה התלבשתי ויצאתי לרכיבת שטח עם האופניים לשלוש שעות. כשחזרתי השכבתי את הילד וכשסיימתי ראיתי שמחכה לי מכתב הוקרה מהצבא על השולחן", סיפר ישי מרץ', חבר בקבוצה. "מתחיל דפיקות לב. יודע מה זה, אבל עדיין מרגש מאוד. פותח וקורה את ההוקרה, מסתכל על הסמל, סוף סוף הוקרה למי שהיה בלבנון. גילוי נאות: לא הייתי לוחם, לא טנקיסט, נ"מ, תותחן וכו'. רק נהג תובלה. בהתחלה נהג ספארי מרצדס ואחרי זה עברתי הכשרה לנהג טריילר – נגמ"שים, 18 אלף ליטר וכו'".

מרץ' שיתף, כפי שמשתפים רבים בקבוצה זו, על אופי הפעילות הצבאית שלו, ומבין המילים עלה עד כמה מסוכנת הייתה הפעילות, זאת למרות שלא הוגדר רשמית כלוחם. "עשיתי עשרות שיירות, בזמנים קשים כשחיילים נתקעו בלבנון זמן רב נאלצנו לעשות גם שלוש שיירות ביום. עיישה, אחר כך דלעת, אחר כך בופור. לא פעם המשאיות הישנות גם נתקעו בתוך לבנון בלילה, בגלל אוויר בסולר, דליפות ואחרים. נשארנו לא פעם בתוך לבנון וקיבלנו בלילה 'חוויה' של כוננות ספיגה. התקפת מוצב שהטבח צעק והסתבר שזה רק היה ניסוי כלים. פריקה לאחור בגלל חשד למטען בצומת העליה למוצב הדס של הצד"לניקים, לא רחוק מדלעת".

"אחת מהדברים הכי מפחידים בלבנון מעבר לזה שאתה לא יודע האם את חוזר בחיים הוא שאם חס וחלילה יש התקלות עם מחבלים היא שאתה לא לוחם, לא עברת את ההכשרה שהם קיבלו ואתה בעצם בסכנה הכי גדולה להיהרג או להיחטף. דבר שני, אתה מסופח לגדוד, כלומר אין לך חברים. לי אישית זה היה מדכא וקשה מאוד לשאת. תמיד חיפשתי לחזור לאותו גדוד ואותה המחלקה ולנסות להתחבר למישהו ,רק שהקו משתנה כל כמה חודשיים", סיכם מרץ'.

סיפורו של החייל הצליח לרגש את הגולשים הרבים, ויותר מאלף עשו לו לייק. מאות תגובות נרשמו לפוסט. אחד מהם היה העיתונאי חיים הר זהב, שהוביל את יוזמת המילואימניקים לקבלת האות. "כששאלו אותנו בוועדה שדנה האם להכיר במערכה, ועדה שהורכבה מרב-אלוף, אלופים ותתי אלופים בקבע ובמילואים, מי לדעתנו צריכים לקבל את האות, ענינו מיד: לא רק הלוחמים. ואז שאלו אותנו - ומי כן?".

"הם ציפו בטח לרשימה ארוכה של אנשי חיל אוויר וחיל ים ותומכי לחימה (וכמובן שהזכרנו את כולם), אבל בראש ובראשונה אמרנו: "לנהגים. לגיבורים עם כומתת בקו"ם שבלעדיהם לא היינו מגיעים למוצבים, ולא הייתה אספקה למוצבים, ולא היו מוצבים. אלה שבזמן שאנחנו נסענו 'כיוון אחד' תחת סכנת טילים ומטענים על הציר - הם נסעו הלוך וחזור, כשחיזבאללה יודע ששיירה שנכנסה גם צריכה לצאת. הם לוחמים בלי תואר של לוחמים. תודה לך ולחברים שלך, מכל הלב, על כל מה שעשיתם איתנו ולמעננו. כבוד!", כתב הר זהב.

"ישי, אח שלי יקר. אני גולצ'יק ומהמעט שסיפרת עשית לא פחות מאיתנו, עם תנאים מבאסים לאללה, בלי חברים. מצדיע לפועלך והעיטור מגיע לך בדין", כתב לוחם לשעבר בשם מאיר. "מגיע לך? אתה יותר מראוי", כתב עדי. "חייל מעבר לגבול בזמן לוחמה או בזמן אספקה הוא חייל מעבר לגבול. גבר, אתה בעיניי יותר מלוחם".

אלון, מפקד פלוגה לשעבר, סיפר: "אתה ממעיט בערכך. אתם גיבורים אמיתיים, לא פחות מהלוחמים, והרווחת את הסיכה ביושר". אופר ציין כי "נהגי התובלה הם אנשים אמיצים, ובטח שמגיע לך לקבל בדיוק כמו כל לוחם אחר שהיה שם. זוכר שיירות עם נהגים שלא ראו בעיניים, ברכבים שרובם ללא מיגון. מובילים מכליות סולר שכל ריקושט יכול להעלות אותם לשמיים, אבל הם שוב ושוב באו ונתנו עבודה". אורי ציין כי "אתם הגיבורים שחירפו נפשם יום אחרי יום בצירים המסוכנים. אין ספק שהתנועה בצירים הייתה החלק המסוכן של השהות בלבנון. אנחנו היינו מתמודדים עם זה 'רק' בכניסה וביציאה כל פעם – ואתם הגיבורים התמודדתם עם זה יום אחרי יום, ואפילו כמה פעמים ביום".

סיפורו של ישי הוביל גם לסיפור נוסף על הלחימה בדרום לבנון וגבורת הנהגים. רונן מרגלית פרסם תמונה של שני נהגים בתוך לבנון ליד משאית שנתקעה וסיפר: "אני לא מכיר את הנהגים, פשוט צילמתי: נהגים אלמונים שחירפו נפשם להוביל ולהוציא אותנו מלבנון פעם אחר פעם, יום וליל. במו עיני ראיתי נהג בוכה לילה שלם כי 'נתקע' איתנו. דמעות קורעות לב של פחד. נכנס ללבנון בשיירה, אך המשאית שלו נתקעה ללילה באיזה כביש – והוא ללא נשק. בעיני – גיבורים אלמונים חסרי פנים, אבל כמה אהבה הם קיבלו כשפרקנו בארץ. מגיע להם כבוד", כתב.