מזה שנים רבות הקב"א (קבוצת האיכות) מהווה קריטריון בצה"ל למדידת פוטנציאל התפקוד של מועמדים לשירות צבאי, באם הם מתאימים ליחידות מסויימות, או למסלולי קצונה. לאחרונה, מחקר של זאב לרר, יוצא מחלקת מדעי ההתנהגות בצה"ל, הציג כי אותה קב"א המחושבת לאחר הצו הראשון שבו מתייצבים תלמידי ותלמידות יא', משמרת פערים חברתיים.
בשפה פשוטה, צה"ל, שאמור להיות מנגנון מוביליות חברתי קלאסי, שתורם לריבוד פונקציונלי בחברה הישראלית ומייצר סולידריות, פרקטית - לא רק שאינו תורם לצמצום הפערים, אלא שאפילו הוא משמר אותם.
קשה להתווכח עם הממצאים האלו, שאחרי הכל מתבססים על נתונים שנצברו לאורך שנים רבות - וגם אין לי כוונה להפריך אותם. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהפיקוד הקרבי בצה"ל מתבסס כיום על קצינים שהגיעו מכל רחבי החברה הישראלית - אשכנזים, מזרחיים, דתיים, חילוניים, יהודים ולא יהודים.
נדמה שבדור האחרון המצב השתנה - בל נשכח שהרמטכ"ל אייזנקוט הוא בן למשפחה מרוקאית, אלוף פיקוד המרכז הוא תימני, ומפקד זרוע היבשה הוא יליד דימונה. מה המשמעות של התמונה הזו, והאם היא שמה את השפעת הקב"א בסימן שאלה?
לכל הפחות אני יכול לומר ששדה המחקר הזה יכול להיות עשיר בתובנות, בטח בכל הקשור להשפעות החברתיות של השירות בצה"ל. ועם זאת, כאחד שמכיר את חוויות המיונים השונים, אני מוצא לנכון להציג תאוריה ובצידה המלצה.
שהרי ברור, שגם אם מנגנון הקב"א ישונה בצורה כזו או אחרת, צה"ל יידרש בכל מצב להגדיר סרגל איכויות, בטח בעידן שבו חיילים משרתים שנתיים וחצי, וחיילות (שאינן קרביות) משרתות שנתיים. צה"ל חייב להגדיר כמה שיותר מהר מי מתאים לקצונה, והוא חייב מנגנון שישקלל את כלל הנתונים בשלב הגיוס.
אני גורס שהבעיה לא טמונה בהכרח בסרגל, אלא גם במי שמודד. ככלל העשייה הזו היא נחלתם של פסיכולוגים - הם אמונים על האיבחונים השונים, וההחלטות הקשורות ביכולותיהם של מועמדים לשירות עובר דרך המסננת הפסיכולוגית.
אני לא כופר במדע הפסיכולוגיה - ברור שמדובר בשדה מדעי מוכח, אך יש בו גם לא מעט פספוסים. קחו לדוגמה את ההיבט של הריאיון האישי - ברור לכולנו שמי שמדבר רהוט וקוהרנטי בריאיון יזכה לניקוד גבוה. אני רק לא בטוח שהיכולת לדבר ברהיטות היא מדד מכריע ביכולת של גבר או אישה לרתום אליהם פקודים ולהיות מנהיגים צבאיים, גם ברמה זוטרה של קצונה.
חוויתי בשירותי פקודים שהתקשו בשפה והיו מנהיגי שטח ברמה הגבוהה ביותר - חייליהם סגדו להם. כמה מפקודי אלו משרתים בצה"ל כסגני אלופים וכאלופי משנה והם קצינים מעולים. עם השנים הם הפכו לרהוטים יותר, אבל העניין הזה אף פעם לא היה מגבלה עבורם. הדוגמה האישית והמקצוענות, שהם בין הערכים החשובים ביותר, הם אלו שהובילו את פקודיהם להישגים עצומים בשדה הלחימה.
אני טוען שהשארת המיונים והאיבחונים בידי הפסיכולוגיה ואין בילתה - איננה נכונה. ראוי ונכון לשלב מפקדים בתהליכי המיון, ולתת לחוות הדעת שלהם משקל רב יותר. מפקד מנוסה ידע לזהות תכונות מנהיגותיות בקרב מועמדים לשירות, שמנגנוני הקב"א מפספסים.
ההמלצה לצה"ל היא לשלב מפקדים מנוסים בכל תהליכי המיון. האיזון בין ראיית השטח של המפקד ובין שדה המחקר הפסיכולוגי הוא האיזון הנכון. אגב, פעמים רבות הייתה זו המלצת המפקדים שאיזנה את נתוני הקב"א בהחלטות פיקודיות, אך הצבא לא נותן במקרים רבים להמלצת מפקד לקבוע. כך, אנו מייצרים לעצמנו "שטאנץ" של חיילים, מפקדים וקצינים לפי נורמה מסויימת, שהמדידה שלה לא בהכרח מביאה לנו אנשים שיש בהם משהו אחר, שבשדה הרבה יותר משמעותי מכל ממצא תחת מנורות הניאון של חדרי המיונים.
בשורה התחתונה, מי שצריך להיות אמון על מיוני כוח האדם הם המפקדים, ראיית המפקדים צריכה להוביל, והיא צריכה להביא לידי ביטוי גם את הראייה המדעית באמצעות הייעוץ הפסיכולוגי. ובהקשר הזה, צה"ל נדרש להפוך את היוצרות ולהחזיר את המפקדים לפנים.
הכותב הינו מפקד חטיבה בצה"ל לשעבר, כיום חוקר יחסי צבא וחברה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו