השנה האחרונה הייתה ללא ספק שנת הקורונה, שנה שהשפיעה לא רק בפן הבריאותי אלא גם על מערכות היחסים בין הקהילות השונות בישראל. מצד אחד ידענו להירתם כולנו למאבק במגפה ומצד שני צפינו בפילוג והפיצול שהציפה המגפה על פני השטח. אחד מהשסעים העמוקים שבאו לידי ביטוי היה זה שבין החילונים לחרדים. קל הרי לצבוע בשחור את כל מי שלובש שחור במקום לנסות להבין שמתחת למלבוש השחור-לבן יש אנשים צבעוניים, שהם לגמריי בני אדם.
עוד הוכיחה לנו השנה האחרונה שאם אפשר לסמוך על מישהו - זה עלינו האזרחים. כשהתוהו ובוהו הפוליטי בשיאו היו אלה דווקא האזרחים שנרתמו לסייע אחד לשני, מעזרה לשכנה שנמצאת בבידוד וצריכה שמישהו יעשה בעבורה קניות במכולת, ועד לעמותות וחברה אזרחית פעילה שפשוט דאגו למשפחות באופן קבוע לסלי מזון עד פתח הבית, וכן כן גם בחברה החרדית הייתה התגייסות מחתרתית ופומבית כאחד כדי לדאוג שבדיקות וטיפולים לא יפסחו גם על חברי הקהילה, שלא כולם נהרו בהמוניהם לבתי החולים.
השיח המאשים בשלב מסוים הפך לשיח מכיל יותר, כשמשרדי הממשלה והצבא למדו לפנות לכל מגזר בשפה שלו ולהנגיש את המידע, כשלצד אחד נראה הדיווח על מצב הקורונה טריוויאלי והוא מתעדכן בו שעה שעה במהדורות, באינטרנט ובעיתונים, וצד אחר מתעדכן ע"י פשקווילים ורבנים.
אז גם עם ה"סוכנים" היו שונים הרי כשיש מטרה משותפת, ורצון לראות את הצד השני, אפשר להתגבר על המכשול ולרתום את כולם למטרה.
הקורונה אולי אוטוטו מאחורנו אבל הפערים בין החרדים לחילונים לא ייעלמו כ"כ מהר, כדי שלא תיפער תהום של ממש בינינו החליטו חברי הקהילה החרדית, להוציא מהעז מתוק. ביום הזכרון עוד בשנה שעברה, כשהריחוק החברתי היה ממשי מתמיד ואנשים רבים לא יכלו להגיע לקברי יקיריהם, גיבורי וגיבורות ישראל, קמה יוזמה מהקהילה החרדית להנגיש את דרך הזכרון היהודית לכמה שיותר אנשים, שיוכלו להרגיש שהם שותפים באבל ובעילוי נשמת חללי צה"ל, החברים, האחים והמשפחה של כולנו. כך שכל מי שרוצה מהסלון בבית, מתחנת האוטובוס בדרך לבסיס וגם מהישיבה יכול להתפלל - פרק תהילים אחד בעבור כל חלל.
זו השנה השנייה שבה הפרוייקט "אוהבים וזוכרים" מאפשר את המפגש הזה בין שמות החללים והסיפורים, לבין עשרות אלפי אנשים שלקחו חלק בפרויקט ההנצחה החשוב הזה, מקרב באי ידיעה, בין שני עולמות לכאורה כל-כך שונים אבל כל כך תלויים זה בזה - הרי מי אנחנו ללא הצבא שלנו? ומי אנחנו ללא התורה שלנו?
ההזדמנות הזו היא ההזדמנות כפולה - של הקהילה החרדית להראות שהכאב שלהם על אותם חללים חזק לא פחות, הדרך שונה, אך הכוונה והרצון להיות שותפים ביצירת הזכרון הקולקטיבי הישראלי הם משותפים. והזדמנות של החילונים שמעוניינים לקחת חלק פעיל ולהתחבר בתפילה. אנחנו לא חייבים לדבר אותה שפה, אנחנו לא חייבים להסכים על כל דבר, אבל אנחנו חיים באותה מדינה ואנחנו כן צרכים ללמוד להקשיב גם למי שהוא לא "אנחנו" ולנסות לתקשר.
מי שייראה אותי ברחוב לא בהכרח יידע שמילאתי שירות צבאי, שאיבדתי חבר, יוסף כהן ז"ל שנרצח בפיגוע בגבעת אסף, אחרי שמחבל דאג לבצע בו גם וידוא הריגה, יוסף שהיה לא רק בן הקהילה שלי אלא ניגן אתי אתי באותה ישיבה. אלא שגם מי מחבריי שלא שירתו בצה"ל או אינם מכירים אישית חייל שהפך לחלל עדיין יכולים להבין ולכאוב, כי כולנו בני אדם והתפילה שלי, לא שונה מהתפילה שלהם, מבחינת כולנו הפרקים שאנחנו נושאים הם לעילוי נשמת החללים, דרך התורה היא הדרך שלנו גם ביום הזכרון לחללי צה"ל, והיא לא פחותה מכל דרך אחרת לזעוק את הכאב ולהוקיר מכל הלב.
שלמה גלבר הוא פעיל בפרויקט "אוהבים וזוכרים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו