גולני שלי: הטירונים שיצמחו תחת מורשת המלחמה

בבסיס האימונים של חטיבת גולני המדרכות מצוחצחות והחדרים נקיים וערוכים מטכ"לית לקליטת כ־1,100 חיילים ומפקדים בגיוס שמתחיל היום. זהו גיוס גדול ועוצמתי, שבא אחרי תקופה מטלטלת שבה איבדה החטיבה 72 לוחמים כבר ביומה הראשון של המלחמה.

"עשינו שיחות עם מתגייסים כדי להבין אם הם רוצים להגיע לגולני", מספר רס"ן הראל שלמה, סמג"ד בסיס האימונים. "מספר המבקשים להתגייס גדל לפחות ב־15%. לדעתי, 7 באוקטובר הדגיש את משמעות השירות כלוחם ואת חשיבותו של צה"ל, וחטיבת גולני בפרט, שהיתה על המשמר. יש המון סיפורי גבורה על חיילים שקפצו על רימונים באותו יום, או אחרים שנלחמו תוך כדי פינוי חבר פצוע. הרוח הזו עושה משהו והיא מאפיינת את החטיבה. למרות שקיבלנו מכה - יום אחרי כבר היינו מוכנים עם הפנים להילחם ולנצח".

רס"ן שלמה, שהיה מפקד פלגה בסיירת גולני, הגיע לבא"ח לפני שנה אחרי תקופת לימודים. הוא כבר הספיק לפקד על לא מעט חניכים, אבל את תהליך ההכשרה של המחזור האחרון הוחלט לקצר בשלושה שבועות, בין היתר כדי למלא את השורות בגדודים 13 ו־51, שספגו מכה קשה בלחימה.

"בדרך כלל, כשמקפיצים חיילים מהבית אומרים להם שתוך 24 שעות יתכוננו ללחימה", הוא אומר. "כשאמרנו לחיילים 'פרצה מלחמה, תגיעו כמה שיותר מהר', בתוך שעתיים הפלוגות היו מוכנות. חיילים אמרו שלדבר הזה הם התכוננו שבעה חודשים. אמרתי להם: 'אנחנו אמנם מסיימים את ההכשרה מוקדם, אבל אנחנו חלק משמעותי מהלחימה, ועכשיו הפנים לעזה'. אריות".

כינו את הדור הזה "נערי הטיקטוק"

"כל אחד שהיה בדרום יכול להגיד שאת האמירות האלה אפשר לקפל ולזרוק לפח. אני ראיתי גיבורים, אנשים שלמרות שחוו תופת נלחמו עד הרגע האחרון. באותה שבת ירדתי לקיבוץ נחל עוז, לסייע לגדוד 13. אספנו את החיילים שם להמשך לחימה ואמרתי 'יש עדיין מחבלים בשטח וצריך להמשיך לסרוק'. ראיתי מוטיבציה מטורפת. מה שצריך לעשות - הם יעשו. אתה רואה פה לוחמים עם מחויבות לחברים שנפלו וגם למדינת ישראל".

את הטירונים החדשים יקבל רס"ר הבסיס, רס"ב באסם סיף, שנמצא שם כבר 15 שנה. "אני בטוח שהגיוס יהיה שונה, לטוב ולרע", אומר הרס"ר המנוסה. "בטח כולם רוצים להתגייס בצל המלחמה, עם המון מחויבות למדינה, אבל גם יכול להיות שתהיה השפעה להורים, שיחששו לחיי ילדיהם. אני מקווה שנעבור טירונות עניינית. חושב שהחיילים לא צריכים לקבל יחס אחר, ומה שטוב כיום אצל המפקדים זו האנושיות. כיום מפקדים יותר מחבקים, תומכים, מבינים שכעת כולם נלחמים ביחד, רחוקים מהבית. אף פעם לא היינו במצב כזה".

רס"ן שלמה מסכים: "הרוב המוחלט של המפקדים חווה לחימה. הם באים עם משא כבד על הכתפיים, מבינים את גודל האחריות ויודעים שככל שיאמנו את הטירון יותר טוב ויחבקו אותו, ככה הם ירוויחו. לפני שבוע יצאתי מעזה כי הבנתי שזה מה שצריך לעשות, לאמן את הדור הבא של הלוחמים. יש פה מפעל גדול שנקרא בא"ח גולני".

מפעל ושמו בא"ח גולני

המפקדים של בסיס האימונים כבר הפיקו לקחים מהמלחמה ומתכוונים ליישם אותם בהכשרה הקרובה. בין היתר יושם דגש חזק על לוחמה בשטח בנוי והחיילים החדשים גם ילמדו היטב על יתרונות הנמ"ר - נגמ"ש המרכבה - שלוקח חלק פעיל ומרכזי בסיוע לחיילי החטיבה.

"החיילים מנצלים כל שנייה להתאמן, כי הם מבינים שמחר יכול להיות תורם", אומר רס"ן שלמה. "הם מסיימים הכשרה ואחרי זה ייכנסו לעזה או אולי יילחמו בלבנון. לכן גם מי שקצת מתקשה נושך שפתיים, כי ברור לו שזה מה שצריך לעשות".

הרס"ר סיף אומר שלמרות התדמית הקשוחה הוא מבין היטב את לב החייל. גם לו יש בן שלוחם כעת בדרום, ביחידה מובחרת. עם זאת, הוא לא ייתן לטירונים החדשים למתוח את החבל. "שבוע לפני המלחמה הייתי בהכנות לטקס והיתה חזרה על שירת ההמנון", הוא מספר. "שמתי לב שחלק מהחיילים שר וחלק לא, וזה עיצבן אותי. אמרתי להם: 'אתם עושים טעות איומה שאתם לא שרים. רואים את הדגל? כולם רוצים לחסל אותו'. וזה מה שקרה. כולנו נרדמנו בשמירה, ולא רק הצבא. צריך לרענן את השורות".

סיף מגיע מהיישוב יאנוח־ג'ת, היה חבר קרוב של בני המקום סא"ל סלמאן חבקה וסא"ל עלים סעד שנהרגו במלחמה. הוא היה גם בצוות שארגן את לוויות חללי החטיבה ונכח בחלק גדול מהן.

"איבדתי בחודשים האחרונים שישה חברים, בהם סלמאן ועלים", הוא מספר. "זה קשה, אבל מישהו צריך לעשות את העבודה שלנו. אנחנו חייבים להיות חזקים בשביל החיילים, ולכן אני ממשיך בכל הכוח, אין מה שיעצור אותי".

אין ספק שהטירונות הזו תהיה בצילו הכבד של 7 באוקטובר. הטירונים ישמעו סיפורי מורשת קרב מהגדודים, לוחמים שנלחמו באותו יום יספרו להם מה חוו, ומעל הכל תודגש המחויבות לתג ולהיסטוריה. "כשיצאתי מעזה הלכתי לנחם משפחות של חברים טובים שנהרגו", מספר רס"ן שלמה. "אני מבין שזה חלק ממחיר המלחמה, וכשאתה פוגש את האנשים אתה מקבל המון כוח. חבר טוב שנהרג הוא מוטי שמיר, שלא היה בתפקיד באותה שבת. הוא תפס חבר, ירד לשטח ונלחם בקיבוץ רעים עד שנפל. פגשתי את אשתו, יש להם ילד קטן בן ארבע והיא בהיריון. אשתו הסתכלה לי בעיניים ואמרה: 'אני רוצה שתנצחו בשביל מוטי. סומכת עליכם'".

הכתובת על הקיר

בבא"ח גולני כבר נערכים לכך שבמקרה חירום, אם יצטרכו כוח לוחם בכל מחיר, ההכשרה תקוצר לחודש וחצי. ככה זה במלחמה. בבסיס פגשנו את חיילי גיוס אוגוסט 23', רועי בן הרוש מהיישוב עומר ועדן גירי, חייל בודד מאנגליה, שעוברים כעת אימון לפלוגת חשיפה־תקיפה ונמצאים בהיכון.

"אני מרגיש היום יותר גאווה להיות בגולני", אומר בן הרוש. "תמיד כשהלכתי עם התג אנשים הסתכלו עלי, אבל היום עוצרים אותי גם כאלה שאני לא מכיר ומפרגנים. רואים שלמלחמה היתה השפעה עליהם".

שאלתי אם הם כבר מוכנים לרדת דרומה. "יש לנו עוד הרבה מה ללמוד", עדן מצטנע, "אבל בשביל זה באתי לישראל. התגייסתי לשמור על ביטחון המדינה".

השבוע יתגייס דור הלוחמים הבא של החטיבה שהשתתפה בכל מלחמות ישראל. את פני החניכים יקבל ליד האודיטוריום ציור קיר מרשים של מאיר בן־משה, הצייר הצבאי של פיקוד צפון - כן, יש מקצוע כזה.

חמישה ימים לקח לבן־משה להשלים את הציור לזכר לוחמי החטיבה שנפלו במלחמה, כשמעל ישנו ציטוט משירו של עמוס אטינגר (שהלך לעולמו בשבוע שעבר) "גולני שלי" - "וכשמדרום נפתחה הרעה, גולני שלי שוב בראש השורה".

"אני מתמקד בהעלאת המורל ועושה את זה דרך אמנות ומסרים", אומר בן־משה. "הציור מחבר למורשת גולני. טירון שנכנס לכאן מבין שהוא נלחם בשביל הדורות הבאים, על משהו גדול ממני וממך".