גישת הרמטכ"ל: לא להעניש אלא להקשיב

בעצם קיומו של "שיח הלוחמים" שייערך היום בטייסת 69 יש תקווה. הוא מעיד כי שני הצדדים לא רוצים לשבור את הכלים. שהם מבינים שיש ביניהם הרבה יותר מהמחבר מאשר המפריד. שהמשותף - מדינת ישראל, צה"ל, חיל האוויר - יקרים לכולם. שהוויכוח הוא על מה שמותר ומה שאסור לעשות ולהגיד.

חיל האוויר השקיע מאמץ עצום כדי להגיע לרגע הזה. בכיריו, ובמיוחד מפקד בסיס חצרים תא"ל גיא דוידסון, פינו את כל זמנם בימים האחרונים למשימה הזאת. תוכניות התקיפה באיראן, המב"מ בסוריה, אימונים ורכש - הכל הפך למשני, מתוך הבנה שעמוד השדרה של החיל, טייסי המילואים, עובר כעת טלטלה עמוקה שעלולה להעמיד בספק את כשירותו של חיל האוויר וצה"ל כולו לתפקד כראוי.

אפשר להכביר מילים בשאלה אם מותר לאנשי מילואים לסרב, ובאילו תנאים. נכתבו על כך אינסוף מילים בימים האחרונים. גם אם התשובה שלילית, ממשלה וצבא אחראיים מחויבים לעשות שני דברים: הראשון, להקשיב לקולות ולנסות להבין מאיפה הם מגיעים. השני, לבדוק מה ניתן לעשות כדי לתת מענה ולתקן, ולא כדי לקלקל.

צה"ל מנסה לעשות בדיוק את זה. לכן הוא נמנע מהדחתם של הטייסים, בידיעה שהוא עלול לדרדר כדור שלג מסוכן. טייסת 69 לא לבד: דיונים דומים על אפשרות לסרב התקיימו כמעט בכל טייסת בחיל, ובחלקן כבר נוסחו מכתבים ונערכו בירורים. עלול היה להיווצר כאן שבר שלא ניתן יהיה לאחותו. לכן, ההחלטה (שהרמטכ"ל הרצי הלוי היה שותף לה) היא לא להעניש, אלא להקשיב. בעתיד, אחרי זעם, יידרשו צה"ל וחיל האוויר לחשוב מה עושים כדי למנוע תופעות כאלה בעתיד.

הממשלה, לעומת זאת, עושה את ההפך. דהירתה הנמשכת אל המהפכה המשפטית מעידה שהיא לא מקשיבה לקולות. תגובת חלק מחבריה מלמדת שהם באים לשבור בכוונת מכוון. קשה לכמת את הנזק שגרמו השרים גלית דיסטל אטבריאן ("נפולת של נמושות") ושלמה קרעי (שילכו לעזאזל"), בהמשך ליאיר נתניהו ("טרוריסטים") ולשרים אחרים ("אנרכיסטים"). אין שיחה עם אנשי מילואים שההתבטאויות האלה לא עלו, כתהייה האם זאת הממשלה ואלו השרים ואישי הציבור שראוי לסכן חיים עבורם.

מי שניסחה זאת במדויק היא תמי ארד - רעייתו של הנווט רון ארד, שנפל בשבי כשטס בטייסת 69 (אז טייסת פאנטום) -שכתבה אתמול לקרעי בפוסט שפרסמה בפייסבוק: "במהלך שנות קיומה של המדינה הזו, הבעל שלי וחבריו הלכו לעזאזל כדי להגן על המדינה האהובה שלנו. לעומת זאת, אתה וחבריך לממשלה שרובם לא התגייסו בכלל לצבא, מזועזעים. איך אמרו לפני? האירוניה התאבדה".

מי שנרתם למאמץ לבלום את הסחף הוא שר הביטחון יואב גלנט.בשיחה עם אנשי מילואים, לצד הרמטכ"ל, הוא דיבר נגד הסרבנות ואמר שהיא מכרסמת בביטחון המדינה, אבל גם אמר ש"למי שמשתלח בחיילי צה"ל, מימין ומשמאל, אין מקום במערכת הציבורית". ספק אם דבריו יזיזו אפילו במעט את עמיתיו לממשלה, שעסוקים בגריפת לייקים ברשתות החברתיות על גבם של טובי בחורינו. היחיד שיכול לשנות את התמונה הוא רה"מ בנימין נתניהו, ששותק אף שהאחריות העליונה רובצת לפתחו.

בהיעדר אמירה מנהיגותית מצד נתניהו, ובהיעדר קשב של ממשלתו לקולות, נותר תפוח האדמה הלוהט הזה לפתחם של צה"ל וחיל האוויר. השיחה שתתקיים היום מלמדת שיש עדיין על מה ועם מי לדבר, אבל אסור לטעות: המשבר עדיין כאן, והוא גדול ומאיים ונפיץ מתמיד.