"כשהמשפחה רחוקה אלפי קילומטרים": הלוחמות הבודדות שלא מוותרות

בכל שנה חיילים בודדים רבים מוצאים את עצמם ביום המשפחה לבדם כשקרוביהם נמצאים לפעמים אלפי קילומטרים מהם. אבל חלק מהמשפחות, עלו בעקבות החיילים הבודדים לארץ. סמל חנה סמולקר ורב"ט יהודית בן משה הן לוחמות כאלה.

חנה (21) עלתה לארץ בדצמבר 2020. היא נולדה באוסטרליה והתגוררה שם עד גיל 19, אז החליטה לעשות את הצעד הערכי, לעלות לארץ ולעבור שירות צבאי משמעותי. חנה הגיעה לירושלים. במארס 2021 כבר התגייסה לחי"ר גבולות, וסיימה בהצטיינות קורס ואימון מתקדם של גדוד ברדלס כלוחמת.

בסופו של דבר, היא שובצה כלוחמת בגדוד ברדלס. חנה מספרת שתמיד ידעה שאם תוכל להתגייס לשירות צבאי תשרת כלוחמת, המקום שבו תוכל להיות המשמעותית ביותר.

למרות הרצון הרב והתרומה שהיא מוצאת בתפקיד, חנה מספרת על הקושי הרב במרחק ממשפחתה. "להיות במסלול קרבי, במדינה זרה, כשכל העורף המשפחתי נמצא אלפי קילומטרים ממני היה לא פשוט בכלל", היא אומרת. עקב הקושי ההדדי והמרחק, אימה ואחיותיה של חנה עלו בעקבותיה לפני חצי שנה, וכעת כמעט כולן גרות יחד.

יחד עם זאת, חנה מספרת שגם בצבא היו אנשים שהיו לה לבית: "האנשים והגדוד זה הדבר האהוב עליי. אחת הסיבות המרכזיות שהגעתי ונשארתי הם האנשים שפגשתי בדרך. גם ברגעים שהרגשתי לבד, היה מי שנתן לי להרגיש ביחד ועכשיו כשהמשפחה שלי פה, הכל מרגיש כמו בית אחד גדול".

חנה מתארת את הפלוגה שבה היא משרתת כמשפחה שנייה - מקום שבו היא יכולה לבלוט, להגן על המולדת, להיות יחד עם חבריה לשירות וללמוד בכל יום דבר חדש.

גם רב"ט בן משה מצאה את עצמה לבד ברגעים הקשים אחרי שעלתה לארץ מצרפת. "אני לוחמת בגדוד 411 של חטיבת האש 282", היא מספרת, "עליתי לארץ לבד לפני שנתיים. מה שהוביל והשאיר אותי בדרך הזאת היה העובדה שזו המדינה של העם היהודי. מילדות החלום שלי היה להיות לוחמת כדי להגן על המדינה שלנו".

"בהתחלה התגייסתי לחיל האוויר, אבל התחושה לא הייתה נכונה", אומרת יהודית, "רציתי לתרום ולהגן כמה שאני יכולה וידעתי שהמקום המתאים בשבילי הוא לוחמה. אני באמת מאמינה שאם אני רוצה להישאר פה בארץ כישראלית, זה חשוב מאוד להתגייס לצבא, במיוחד כלוחמת.

"אך למרות כל הרצון, להיות מתנדבת בצה״ל זו חוויה לא פשוטה, אפילו יותר כשאת חיילת בודדה. בזמן הטירונות היה לי מאוד קשה להבין ולהתמצא - אבל הלמה היה יותר חזק מהאיך - ידעתי למה עשיתי את זה וזה החזיק אותי", היא מוסיפה.

"ההורים עזבו הכל"

לדבריה, "ברגע שההורים שלי, שראו את כל המסע מהצד, הבינו שאני לא אחזור לצרפת, הם עזבו הכל כדי לעלות לארץ. לא היינו יכולים לחשוב על חיים שלמים ב-4,000 קילומטרים אחד מהשני. החלום שלי היה לגור איתם שוב, התגעגעתי יותר מדי ועכשיו קשה לי אפילו לחזור רק כל שבועיים הביתה כשאני יודעת שהם פה".

לסיום היא אומרת: "הם מנסים להשתלב בחברה הישראלית כמה שיותר, מבחינת מנטליות ותרבות. בסופו של דבר, היה להם חשוב לעלות לארץ והם אוהבים מאוד את המדינה והאנשים, הם חושבים שיש פה משהו מיוחד, יותר כבוד בין האנשים וכולם דואגים אחד לשני, דברים שאין במקום אחר".