זיכרון כבד מעזה: "שמעתי 'בום' בטלפון - הבנתי מייד מה קרה"

במשך 23 שנים שירת סא"ל איתמר גדיר בדרום, אך מקום מגוריו הוא ביר אל-מכסור, כפר בדואי בצפון. הוא אבא לחמישה ילדים, בן 41 ונשוי לרינה. גדיר התגייס ב־1998 לגדס"ר הבדואי, והגיע עד לדרגת מג"ד. בשיחה עם "ישראל היום" הוא מספר על מסלולו הייחודי, ומסביר על העתיד שמחכה בגזרה הדרומית.

"אני גר 40 דקות מקו לבנון, ואין לי מושג מה קורה שם, אני לא יודע מה זה חיזבאללה", הוא מספר בגיחוך. "אני הכי גאה בעולם שאני איש פיקוד הדרום, זה מיוחד". 23 שנה העביר הקצין הבולט באזור הדרום. הוא היה מפקד צוות בבה"ד 1, ולאחר מכן המשיך כקצין אג"ם של החטיבה הדרומית. משם לראש ענף אימונים בבא"פ דרום, עד שהגיע להיות סגן מח"ט בחטיבת יואב שבאזור אילת. כיום הוא מבצע את תפקידו כמפקד בא"פ דרום כבר כחצי שנה.

הוא מגיע ממשפחה ביטחוניסטית וספורטיבית במיוחד. "לא חל עלינו חוק גיוס חובה, אנחנו מתנדבים. כחלק מהמסורת המשפחתית התגייסתי לצה"ל. לא היססתי לרגע". תחילה רצה להגיע לסיירת גולני, אך בבקו"ם שינה את דעתו והלך לגדס"ר הבדואי - והוא לא מתחרט על זה. "בן הדוד שלי אימן גדיר ז"ל שכנע אותי, ונסענו ביחד. ככה הגעתי למקום המיוחד הזה.

"את עזה אני מכיר - ואני לא צוחק - יותר ממקום המגורים שלי באל־מכסור. ביצעתי שם תפקידי מ"מ בכמה מקומות מאתגרים מאוד. פיקדתי על מחלקה לוחמת", הוא משתף ופותח את פצעי העבר. "אין לילה ואין יום. ירי מחבלים, וזה לפני ההתנתקות בציר פילדלפי. 'ציר המוות', כמו שהיינו קוראים לו".

איתמר הוא הבוגר הבדואי הראשון של המכללה לפיקוד טקטי של צה"ל, ובוגר שלושה תארים בביטחון לאומי ובמדעי המדינה. באמצע הקריירה הצבאית שלו, כשהיה בבה"ד 1, היה עוד אירוע שהוא זוכר במיוחד. בן הדוד שהוא הלך בעקבותיו לגדוד נהרג בזמן שאיתמר דיבר איתו בקשר, במאי 2004.

"צריך להפגין חוזק"

"נ"ט לעבר נגמ"ש, פיצוץ והרבה הרוגים", הוא מספר בכאב רב. "האירוע הזה התרחש כשהייתי מ"מ בבה"ד 1. לילה לפני הפיצוץ הזה היה אירוע קשה בחטיבת גבעתי בזיתון, כשהתפוצץ נגמ"ש. בעקבות האירוע הזה הקפיצו את בה"ד 1 לעזה. אני הוקפצתי לעזה, ועם הצוות שלי הלכתי לתגבר בגדס"ר הבדואי. חניכים שלי שואלים אותי 'מה זה כל הפיצוצים האלה?', אז אמרתי להם 'בואו, אספר לכם מה עושים שם'. עליתי בקשר אז מול בן הדוד שלי אימן, דיברנו קצת בקשר, ואז לפתע - בום. היינו קילומטר וחצי משם. אז ידעתי שזהו, הבנתי מייד. חשבתי על אמא, אבא והאחים שלו. אבל מה לעשות - צריך להפגין חוזק ולחתור למגע, למרות שזה אירוע לא פשוט".

צה"ל עובר להגנה

איתמר נפצע בעצמו ב־2004 באופן קל בציר פילדלפי, אך הוא לא מייחס לזה חשיבות: "במהלך תפקידי כמ"מ עלינו על זירות מטענים לא פעם ולא פעמיים, נפצענו הרבה, היינו מנערים את עצמנו וממשיכים הלאה".

לאחר ההתנתקות, נדמה היה שהחיילים הצעירים לא יצטרכו יותר לחוות את "ציר המוות". "הייתי במכללה לפיקוד טקטי, לא חוויתי את ההתנתקות. החשיבה היתה שזה נגמר - אבל זה לא נגמר. כן - אבל לא". מההתקפה צה"ל עבר להגנה: "בעיקר הגנה על היישובים. הפלוגה שלי היתה בכרם שלום, בגזרה הדרומית. בהמשך התחיל עופרת יצוקה. אני, בתור מ"פ, מופתע שצה"ל החל במבצע. אני לא יודעתי שיש מבצע, ובאופן אישי מאוד הופתעתי. נכנסים למלחמה לאחר שכבר שינינו פאזה - ההתנתקות נגמרה, תפיסת ההגנה השתנתה, עיקר המשימות שלנו הפכו להיות הגנה על העוטף.

"המבצע מתחיל, זאת חלק מהתחבולה, כל הדרג הופתע. מהר מאוד אנחנו עושים מעבר משגרה לחירום. מתחילים לתרגל, פותחים פקודות, עוצר יציאות, מחזירים חיילים ומארגנים את צוות הקרב הגדודי. עופרת יצוקה היה במרכז עזה וצפונה, פחות בגזרה הדרומית. לכן הלחימה הייתה פחות אצלנו מאשר בצפון. ובכל זאת... ביצענו לא מעט מהלכים התקפיים נקודתיים בהצלחה, בעיקר בחאן יונס ודרומה.

"חשוב לשמור ולהדהד את הסיפורים, ללמד את מורשת הקרב ולהעביר את הניסיון שלנו בכל דרך אפשרית, על מנת שגם הם יידעו. הצבא שלנו היום חכם הרבה יותר. צה"ל בידיים טובות", מסכם איתמר.