גיוס חובה בנוי על ערכים, לא רק על חוקים

למדינת ישראל אתגרי ביטחון לאומי רחבים - מאיראן, דרך הזירה הפלשתינית ועד למשילות ולשמירה על העורף. מאז קום המדינה, צה"ל הוא המשענת של המדינה מול כל האתגרים האלו - מלחמות ומבצעים, יישוב הנגב והגליל, הסיוע במעברות ונגיף הקורונה. צה"ל, "צבא העם", הוא מציאות קיימת, אך לא מובנת מאליה. וכצבא שמורכב מהחברה הישראלית, גם צה"ל חייב להשתנות ביחד איתה.

בשנים האחרונות, כפי שפורסם אתמול בעיתון זה, אנו רואים ירידה מתמשכת בשיעורי הגיוס, ובפועל צה"ל הפך לצבא של מחצית העם. זו לא רק סוגיה דמוגרפית - זו תוצאה של החלטות מנהיגותיות.

בשנתיים האחרונות, ניסיתי לקדם מודל שירות חדש שיתאים ל־75 השנים הבאות, ולא לאלו שחלפו. מודל שישמור על צורכי צה"ל והביטחון שלנו, יעודד תרומה למדינה, יביא להיכרות ולחשיפה של כל חלקי החברה זה לזה, ויחזק את הלכידות החברתית.

ביקשנו להנהיג תקופת מינימום של שירות חובה לכל אזרח, תוך שצה"ל ממשיך לקבל עדיפות ומשרתיו מקבלים תגמול גבוה משמעותית. כבר התחלנו בקידום מסלולים ובשיח עם עמותות, ארגוני ביטחון וארגוני חסד; העלינו את דמי הקיום באופן דיפרנציאלי, ועיגנו את מלגת "ממדים ללימודים" ללוחמים.

לצערי, בממשלה האחרונה היו מי שמטעמים פוליטיים ואישיים בלמו את קידום המתווה. זו עשויה להתברר כהחמצה של הזדמנות היסטורית.

שיהיה עבור מי להילחם

בממשלה המסתמנת, לעומת זאת, נראה כי סוגיית הגיוס הפכה לנושא שצריך "להתגבר עליו", ולהמשיך הלאה. חשוב להבין: אנחנו לא בפני ברירה "שמחצית ילכו ללמוד תורה ומחצית ישרתו בצה"ל", אלא מול סכנה שלאורך זמן שערי הבקו"ם ילכו ויתרוקנו.

גיוס החובה בנוי על ערכים, ולא רק על חוקים. ישראל היא מדינה קטנה עם אתגרים עצומים, והפרת החוזה בין המדינה לאזרחיה והתגברות על השירות בצה"ל עשויות, בטווח הזמן הבינוני, להפוך לפצצה הביטחונית והחברתית הגדולה ביותר של ישראל.

צבא מקצועי המבוסס רק על אנשי קבע אינו פתרון. מבין זאת כל מי שמכיר את המספרים, את המציאות המבצעית ואת המצב בעולם. הפיכת צה"ל לצבא של שכירי חרב היא סכנה ביטחונית אסטרטגית ופגיעה עצומה בחוסן הלאומי, משום שמי ששירת - גם זמן קצר - ירגיש חיבור למדינה ולערכיה.

כשהייתי רמטכ"ל הוחלט לקצץ בתקציב הביטחון, ונאלצנו לפטר אנשי קבע ולסגור מערכים. במקום אחד אמרתי שאני לא מוכן שיקצצו - בבסיס חוות השומר. אמרתי אז שצה"ל לא צריך רק לדעת להילחם, אלא לדאוג שיהיה עבור מי.

בימים כאלו, כשברקע הנתונים והמהלכים הצפויים להחלשת צה"ל והחברה, כדאי שנעצור ונשאל את עצמנו: בעבור מה? בעבור מי ובעבור מה אנו מפקירים את ביטחוננו ואת חוסננו החברתי?