גם אחרי שלושה עשורים וחצי: תסמונת האשמת הש"ג עדיין כאן

הש"ג תמיד אשם. אין ישראלי שלא מכיר את הביטוי השגור הזה, שלצערנו הפך לחלק מההוויה הישראלית היומיומית. ובכל זאת, רק מעטים בוודאי זוכרים כי הביטוי הוטבע לראשונה ב־1987, לאחר פיגוע טרור רצחני שזכה לכינוי "ליל הגילשונים". באותו אירוע קשה האשים צה"ל חייל פשוט, ש"ג בסך הכל, באסון הנורא שבמהלכו נכנס מחבל חמוש למאהל צבאי וירה למוות בחיילים שהיו בו.

המחבל, חבר בארגונו של אחמד ג'יבריל, חצה לתוך ישראל זמן קצר קודם לכן מלבנון באמצעות גלשון (טיסן). הוא הספיק להרוג קצין, והגיע לש"ג כשהוא חמוש בקלצ'ניקוב ועל גופו אפוד עמוס ברימוני יד. רוני אלמוג, הש"ג שעמד בכניסה למחנה, נמלט מעמדתו בלי להזהיר את חבריו, וכך הצליח המחבל להיכנס למאהל ללא הפרעה, לירות למוות בחמישה חיילים נוספים ולפצוע עוד עשרה. רק לאחר דקות ארוכות חוסל המחבל על ידי רס"פ שזינק למקום.

הפיגוע הרצחני נרשם בדפי ההיסטוריה המדממים של מדינת ישראל בעיקר בתור מחדל גדול, שבסופו מצא הצבא שהאשם העיקרי הוא אותו ש"ג, שאף הועמד לדין בגין חלקו בפרשה וריצה עונש של שנה וחצי.

החלטת הצבא להעניש בחומרה דווקא את אלמוג גררה ביקורת ציבורית קשה, שהובילה כאמור ליצירת ביטוי חדש בהוויה הישראלית, "תסמונת הש"ג". צמד המילים הפך לביטוי ביקורתי המסמל את ניסיונם של הבכירים לחמוק ממתן דין וחשבון על מחדליהם באמצעות גלגול האשמה על הזוטרים מהם בשרשרת הפיקוד, ובעיקר על החיילים הפשוטים.

35 שנים חלפו אמנם מאז אותו אירוע קשה, אך עדיין דברים נותרו על כנם. בצה"ל טוענים כלפי חוץ כי הטיפול באירועים משמעותיים נעשה בצורה מעמיקה, אך גם היום רווחת תופעת "האשמת הש"ג" וחוסר קבלת אחריות של המפקדים הבכירים.

כך, למשל, החלטתו של הרמטכ"ל כוכבי שלא להדיח את מפקד "אגוז" הקודם, סא"ל אפרים תהילה, לאחר ששני מפקדי פלגות שלו נהרגו באירוע ירי הדו־צדדי בחודש ינואר האחרון, וזאת בניגוד להמצלת ועדת הבדיקה בראשות אלוף (מיל') נועם תיבון. הוועדה מצאה התנהלות בעייתית ביחידה, לא רק באירוע הקשה, ובכל זאת רק קצינים זוטרים יחסית נענשו. רא"ל כוכבי שינה את דעתו והדיח את סא"ל תהילה רק לאחר שחשפנו ב"ישראל היום" כי הקצין שיקר כמה חודשים לאחר מכן בתחקיר צבאי אחר. 

גם פרשת גניבות הנשק האחרונות מבסיסי צה"ל מצביעה על "תסמונת הש"ג", שכן סביר מאוד להניח שלו היה הצבא יורד לשורש הבעיה המערכתית, הגנבים היו מתקשים יותר לגנוב נשק מהצבא, ובטח שלא מצליחים להעמיד 70,000 כדורים ו־70 רימוני מטול בלילה אחד.

עם זאת, יש צדק מסוים גם בגישת הרמטכ"ל כוכבי שלא ממהר "לערוף ראשים" של מפקדים עתירי זכויות, כאשר הצבא גם כך נמצא במצוקה קשה של כוח אדם איכותי. "עת להעניש ועת להבליג, עת לעכב ועת לקדם, עת להעניש ועת לסיים את העונש", אמר הרמטכ"ל לפני כמה חודשים.

ובכל זאת, חרף הרצון לסלוח על טעויות, באירועים כה חמורים - כמו חדירת מחבל למאהל צבאי או מותם של שני מפקד פלגות - לא ייתכן שהאחריות תוטל רק על החיילים ועל הקצינים הזוטרים.