הענקת הצל"שים ב"שובר גלים": צה"ל פספס את הלוחם הפשוט

ציונים לשבח עוררו תמיד לא מעט ביקורת. לא רק מעצם השאלה מהם גבורה ואומץ יוצאי דופן, ובאילו נסיבות נכון להכיר בהם, אלא ממניעים ארציים יותר: קנאה בין יחידות ואנשים, ולעתים אף ניסיון לכסות באמצעות הצל"שים על תקלות ומחדלים.

מקבלי הצל"שים הם לא צד לביקורת הזאת, ואסור שיהיו: הם מילאו את חובתם, לעתים קרובות תחת אש ותוך סיכון חייהם. הקביעה אם המעשים שלהם ראויים לצל"ש – ובאיזו דרגה – אינה שלהם. היא שמורה לבכירים מהם, שאמורים להסתכל על הפעילות מבחוץ (ככל הניתן) ולקבוע כיצד נכון להוקיר אותה.

במהלך השנים נטען לא פעם לזילות של הצל"שים. סיירת מטכ"ל, למשל, קיבלה בעבר הרחוק צל"ש יחידתי כמעט על כל מבצע מיוחד שביצעה. לכאורה היה בכך הגיון: כל מבצע של היחידה היה באמת ייחודי ופורץ דרך, וברמת סיכון גבוהה במיוחד. אבל היתה בכך גם לא מעט פוליטיקה פנים־ארגונית, שניצלה קרבה לצמרת ולשררה כדי לדאוג שיהיה ברור מי הכי טובים.

צל"שים הוענקו בעבר בעיקר במלחמות, שבהן היו גילויי גבורה אמיתיים, הירואיים, כאשר
גורלה של המדינה היה מוטל על כף המאזניים ולא כמליצה. העולם השתנה מאז, ועידן המלחמות הגדולות הסתיים. את מקומן תפסה המלחמה בטרור – מאבק סיזיפי שאין לו התחלה ואין לו סוף, אבל שגם התנאים בו שונים לגמרי.

ישראל היא כבר לא המדינה הקטנה שמותקפת בידי צבאות שגדולים ממנה פי כמה, אלא הגורם הדומיננטי בשטח שקובע כמעט תמיד את עיתוי ואופי הלחימה – ואת תוצאותיה. לפיכך, הדיון שהתפתח אתמול סביב סוגית הצל"שים שצה"ל החליט להעניק ליחידות שהצטיינו בלחימה בטרור במסגרת מבצע "שובר גלים" הוא סופר לגיטימי. ראוי לשאול האם נכון בכלל להעניק צל"ש, והאם הענקתו לא נועדה להאדיר דווקא את המעניקים ולא את המקבלים.

נכון לתהות מדוע נבחרו דווקאארבע היחידות הללו– הימ"מ וסיירת גולני (שיקבלו צל"ש רמטכ"ל), דובדבן ויחידת המסתערבים ביו"ש (שיקבלו צל"ש אלוף). אין ספק שמדובר ביחידות מעולות, עם לוחמים אמיצים, אך העיטור מבליט את אלה שלא מקבלים: עשרות גדודים "פשוטים", שמבצעים פעילות יומיומית נטולת תהילה, שבזכותה יכולים אזרחי ישראל לישון בשקט בלילה.

הגדודים של חטיבת כפיר או של פיקוד העורף מבצעים פעילות בט"ש ביו"ש במשך תשעה חודשים בשנה. מאז שגל הטרור פרץ הם חוסמים בגופם כניסת פלשתינים לא מורשים לישראל. הם עושים זאת אמנם בסיכון פחות מאשר במבצע באש חיה במחנה הפליטים ג'נין או בקסבה של שכם, אבל גם בתנאים הרבה פחות טובים: באוכל, בציוד, ביציאות הביתה – ועכשיו גם בהכרה.

משבר מוטיבציה

צה"ל נמצא במשבר מוטיבציה ואמון, שהדרך לשקמו היא בוודאי לא בהכרזה חצי רשמית על מעמדות בצבא. במקום שהצל"שים יברכו את מי שקיבל, הם נתפסים כמקללים את מי שלא. מהיחידות שיקבלו את הצל"ש לא היה נגרע דבר בלעדיו; היחידות שלא קיבלו אותו היו יכולות לקבל תאוצה משמעותית בזכותו. זה פספוס אדיר, שמעלה תהיה מתבקשת: צל"שים מוענקים תמיד אחרי המלחמה, ולא במהלכה. מאחר וגל הטרור הנוכחי טרם הוכרע, מדוע ולמי היה כל-כך בהול לחלק אותם דווקא כעת?