הלוי זקוק לביקורת חפה מפוליטיקה

אישור המינוי של הרצי הלוי היה צפוי. בהיעדר מידע או טענות כלשהן כנגדו, לא הייתה לוועדה המייעצת למינויים בכירים סיבה לפסול או לעכב אותו. חברת הוועדה טליה איינהורן הצביעה אמנם נגד המינוי, בשל הקרבה לבחירות והעובדה שהוא מבוצע בידי ממשלת מעבר, אולם הוא אושר ברוב קולות תוך שהובהר כי סמכות הוועדה היא לא להתייחס לשאלת העיתוי של המינוי, אלא לכשירותו בהיבט של טוהר המידות.

איינהורן היא משפטנית מוערכת, אולם הפעם היא טעתה. מינוי רמטכ"ל הוא הכל חוץ מפוליטי. הכפפתו לסדר היום הפוליטי הכאוטי - ובמשתמע לגחמות של פוליטיקאים - תפגע בממלא התפקיד, בתפקיד עצמו, ובביטחון המדינה. די להסתכל על שלל החזיתות הבוערות (יו"ש, לבנון, איראן, אוקראינה) ועל שלל האתגרים הדחופים (כוח אדם, תקציב, מוטיבציה, מצבו של צבא היבשה), כדי להבין שמי שמבקש דחייה - במציאות שבה איש אינו יודע אם ומתי תוקם ממשלה יציבה - גוזר על צה"ל שיתוק ומסכן את יציבותה של המערכת הקריטית ביותר לחיינו כאן.

כנהוג במחוזותינו, עוד בטרם הושלם המינוי (שדורש את אישור הממשלה) כבר נמצא מי שיאיים להניף עליו גרזן. הפעם זה ח"כ שמחה רוטמן (הציונות הדתית), שבראיון לרדיו 103FM אמר כי "כל בעל תפקיד יכול להיות מפוטר על ידי הממשלה. זה חלק מהמשמעות של ממשלה וחילופי שלטון". רוטמן אמנם הבהיר כי "צריך לדון בכל מקרה לגופו", אולם המסר מדבריו ברור: אם הרמטכ"ל לא יעבוד "אצלנו", נשקול לפטר אותו.

זה כיוון מחשבה מסוכן, שאופייני למשטרים אחרים מזה שנוהג בישראל. הרמטכ"ל לא עובד אצל הממשלה. הוא כפוף לה, אבל משרת את הציבור. הממשלה קובעת לו מדיניות, אבל חובת הנאמנות שלו היא לציבור - ללא הקשר או זיקה פוליטיים. יתרה מזאת: הרמטכ"ל אמנם ממלא הנחיות, אבל חובה עליו ליהנות מחופש מחשבה ודיבור מוחלטים. תפקידו לא לרצות את הממשלה, אלא להציב בפניה מראה. לא למחוא לה כפיים, אלא לשרטט לה ביושר תמונה הוגנת ואמינה של סיכונים וסיכויים, אתגרים והזדמנויות. אם לא יעשה כן, אם ימצמץ או יתנחמד - הוא יחטא לתפקידו ויחטא לציבור.

למעט מקרים חריגים במיוחד, הממשלות מקפידות לאמץ את המלצות גורמי הביטחון (שצה"ל, והרמטכ"ל בראשו, הוא הבכיר שבהם), ולהסתתר מאחוריהן. די להציץ באין־אסטרטגיה של ישראל כמעט בכל זירה אפשרית, כדי להבין עד כמה חשוב שהרמטכ"ל יהיה עוגן של מקצועיות, שיקול דעת ועצמאות מחשבתית, ועד כמה מסוכן יהיה אם הוא יחשוב או יחשוש שכהונתו כפופה לטיב ההמלצות/החלטות שיספק לדרג שמעליו.

דרושה תמיכה ציבורית

כהונתו של הרמטכ"ל היוצא, אביב כוכבי, הייתה במידה רבה קורבן של הכאוס הפוליטי שבו נתונה ישראל. חמש מערכות בחירות, שנים ארוכות ללא תקציב, ומדיניות - או היעדר מדיניות - משתנה, ולצידה הצהרות מסלימות לצורכי בחירות שאיימו בכל פעם לגרור את האזור לתבערה. אם לא די בכך, צה"ל נחבט גם בידי רבנים, פוליטיקאים אינטרסנטים, ואפילו פקידי אוצר שביקשו לנצל את ההזדמנות כדי לגרוף עוד כמה נקודות (או שקלים) במאבקים על תקציב, תנאים ופנסיות.

מי שרוצה שהלוי יצליח בתפקידו, צריך לתת לו את התנאים להצליח בו. הראשון שבהם הוא יציבות. השני הוא כלים מתאימים, מתקציב ועד חקיקה שנדרשת בשלל תחומים. השלישי הוא תמיכה ציבורית: בעידוד לגיוס (של גברים ונשים), בסיוע למשרתים ובהטבות למשתחררים, בעידוד לשירות מילואים ובמציאת דרכים להשארת הטובים ביותר בקבע (ובוודאי בהפסקת המנהג המגונה של להפוך אותם לנהנתנים שעושקים את הקופה הציבורית). הרביעי הוא מדיניות ברורה ובת־ביצוע בכל נושא וגזרה. והחמישי הוא מהלכים שישמרו את צה"ל בלב הקונצנזוס.

רק מי שנחת מכוכב אחר יאמין שאפשר שהלוי יקבל את כל אלה, ואפילו את מקצתם. זה חבל, משום שעל פניו יש לו כל התנאים להצליח. כרטיס העבודה שלו מלא, ואת רוב התפקידים הוא ביצע בהצלחה מרובה. הוא יודע לחשוב בקופסה, אבל גם לצאת ממנה כשצריך. הוא לא חושש להביע ביקורת או דעה הפוכה מזו של מפקדיו (במדים או באזרחות), אבל להתיישר ולבצע מרגע שהתקבלה החלטה (גם אם בניגוד לדעתו).

הלוי מודע לקשיים שצפויים לו. את החודשיים וקצת שנותרו לו עד ל־1 בינואר, אז יענדו לו את דרגות הרב־אלוף, הוא ישקיע בהכנות, בשיחות, במחשבות ובתוכניות (מינוס הזמן שהוא משקיע בתפקידו כסגן רמטכ"ל, משום שבחלם הישראלי הוא מבצע אותו, במקום להתכונן בראש שקט לתפקידו הבא). ספק אם הוא ייכנס ללשכת הרמטכ"ל בבום: זה לא אופיו. השינויים שיעשה - והוא יעשה - יבוצעו בתנועה ולאורך זמן.

הציבור יבחן אותו בוודאי בראי זירות הלחימה: הפיגועים ביו"ש, השקט בעוטף עזה, המתיחות מול חיזבאללה בלבנון והתקיפות בסוריה. הדרג המדיני אמור לבחון אותו באופן אחר: ההרתעה שהוא מספק מול האויבים בכל החזיתות, ומוכנות הצבא לספק הכרעה בכל אחת מהן בהינתן הצורך. בתוך צה"ל הוא ייבחן גם ביכולתו להביא בשורה מבחינת כוח אדם, מוטיבציה ותנאים, ולצד זה ביכולתו להותיר את המערכת מחוץ לוויכוחים הפוליטיים, תוך עמידה על עקרונות ערכיים מוצקים בשלל נושאים - מטוהר הנשק, דרך השילוב הנפיץ של דת, נשים ולוחמה, ועד לניסיונות של גורמים שונים לחדור לצה"ל ולהטמיע בו את המסרים שלהם.

עד מלחמת יום הכיפורים צה"ל היה הקונצנזוס כולו, ומפקדיו - בני אלים. טוב שישראל נגמלה מכך. גם מפקדי צה"ל חייבים בדין וחשבון, ולגיטימי (ואף נדרש) למתוח עליהם ביקורת. אבל חובה על הביקורת הזאת להיות עניינית, וחפה מפוליטיקה ואינטרסים. ישראל של היום אינה כזאת, וחבל. את מינימום ההגינות הזה ראוי לאפשר לצה"ל, ולעומד בראשו.