להציל את הקורבן הבא: ישראל חייבת רשות לאומית למניעת אובדנות

השנה אציין 25 שנים להתאבדותו של בני היקר, ערן ז"ל. ההתאבדות הותירה אותי עם רגשות אשם נוראיים. איך לא ראיתי? איך לא ידעתי שמה שערן חווה כל ערב כשהוא חוזר מהצבא אינו קשיים טבעיים של תחילת השירות הצבאי אלא סימנים מובהקים למחשבות אובדניות? איך נתתי לזה לקרות?

ממרומי ההצלחה של עולם הסטרטאפים והטכנולוגיה הושלכתי בבת אחת לתחתית הבור. ההתמודדות עם השכול הפתאומי ועם הפספוס האיום היו קשים משאול. גם אני שאלתי את נפשי למות. אנשים טובים לא הניחו לי וסייעו לי לקום על הרגליים ולחפש משמעות חדשה לחיי.

התחלתי לעבור מבסיס צבאי אחד לשני כדי לספר את הסיפור האישי. כיצד קורה שאדם צעיר שרצה להיות יזם כמוני ושאף להמציא דברים ולשנות את העולם מגיע למצב כל כך נמוך, עם דיכאון עמוק שמביא אותו להחלטה ש"טוב מותי מחיי". חשבתי שבאמצעות הסיפור האישי מפקדים יהיו רגישים יותר לחיילים שלהם וישימו לב גם לחיילים המופנמים והשקטים.

בהדרגה הבנתי שלעולם לא אגיע לכל המפקדים ושנדרשת פעולה הרבה יותר רחבת היקף ועמוקה כדי לחולל שינוי בנושא. למרבה המזל, לפני כ 15 שנים הצבא הגיע גם הוא למסקנה זו והחל בפעילות אינטנסיבית למניעת אובדנות של חיילים. המספרים מדברים בעד עצמם: בשנים בהם בני התאבד, התאבדו עוד 30-40 חיילים כל שנה(!). בשנים האחרונות מתאבדים כ 10 חיילים בשנה. זהו הישג שגם בצבאות אחרים בעולם לומדים אותו ומנסים לחקות אותו.

הפעילות למניעת אובדנות הביאה אותי לעמותת בשביל החיים שהוקמה על ידי משפחות שיקיריהם התאבדו ובתחילת דרכה עסקה בתמיכה וסיוע למשפחות שאסון ההתאבדות כבר קרה להן. לקחתי על עצמי להוביל את העמותה כשבראש מעייני היה היעד של הקמת תוכנית לאומית למניעת אובדנות. הבנתי שמאד חשוב שהממשלה והמדינה יקחו אחריות על הנושא הכאוב הזה.

דיברנו עם שרים, חברי כנסת, אנשי ציבור כדי להביא לידיעתם את היקף התופעה: כ 550 בני אדם מתאבדים מדי שנה! כ 7000 בני אדם, מחציתם צעירים, מגיעים כל שנה לחדרי המיון עקב נסיון אובדני. רבים נשארים נכים לכל חייהם כתוצאה מכך.

ואכן, בזכותה של יעל גרמן שרת הבריאות דאז, הוקמה תוכנית לאומית שהחלה בפעילות בתחומים שונים. אולם כבר בשנים הראשונות החלו קשיים בהפעלת התוכנית: התקציבים לא הגיעו ליעדיהם במשרדי הממשלה האחרים העוסקים בנושא (בעיקר חינוך ורווחה); התיאום בין המשרדים היה מאד לקוי ולא היתה יד מכוונת; רק חלק מהפעילויות הצליח להגיע לידי מימוש, בעיקר עקב הצוות הקטן (3 אנשים) שעסק בנושא במשרד הבריאות, ביחידה למניעת אובדנות.

בימים אלה הונחה בפני וועדת השרים לענייני חקיקה הצעת חוק שהוגשה על ידי ח"כ קטי שיטרית וחברי כנסת נוספים מסיעות שונות להקמת רשות לאומית למניעת אובדנות. רשות כזאת נדרשת, בייחוד בימים אלה שבהם אנו מתחילים לראות את ההשפעה הנפשית הקשה של משבר הקורונה, גם משום שהיקף המתים בהתאבדות מדי שנה גדול כמעט פי 2 מהיקף ההרוגים בתאונות דרכים שלמניעתן קיימת רשות לאומית.

אכן, מניעת אובדנות היא נושא סבוך ומורכב מצד אחד, אבל יישום מלא של אסטרטגיות שהוכחו במחקרים שמצילות חיים מביא לתוצאות מדהימות, כפי שהצבא הוכיח וכפי שהוכח במדינות אחרות שהורידו את מספר המתאבדים בעשרות אחוזים!

מניעת אובדנות דורשת שיתוף פעולה ותיאום בין משרדי הממשלה. לגוף קטן בתוך משרד הבריאות מאד קשה לעשות את זה בצורה יעילה. הרשות תוכל בצורה יעילה יותר להיאבק על תקציבים משמעותיים הנדרשים לנושא מניעת אובדנות. בשיחות עם הצבא מסתבר שבמניעת אובדנות של חיילים משקיעים כל שנה כ 70 מליון שח. לתוכנית הלאומית למניעת אובדנות הוקצו 18 מליון שח בשנה ומתוכם הגיעו ליעדים רק 50%, לפי דוח מבקר המדינה מ 2020).

את ערן בני, ברור, לא ניתן להחזיר. אבל אפשר להציל חיים של צעירים רבים כמו בני שנקלעו למצוקה אובדנית, של מבוגרים שהחיים המרו להם והפכו אותם לבלתי נסבלים עבורם, של קשישים שאיבדו את משמעות החיים.

לאורך השנים נפגשנו בכנסת עם הד״ר יפעת שאשא ביטון, עם נחמן שי, עם יועז הנדל, עם מירב כהן ועם פנינה תמנו שטה. אני פונה אליכם שרים נכבדים. זהו רגע האמת. כך נוכל להציל חייהם של אנשים כה רבים בסביבתנו.

הכותב הוא אביו של ערן ז״ל וחבר הנהלת עמותת ״בשביל החיים״