פקודת המטכ"ל מוכיחה: צה"ל מעדיף לפייס רדיקלים מלגייס חרדים

בשבועות האחרונים נדמה היה שישנו שחר של יום חדש. הקמת חטיבת "חשמונאים" וההיענות המפתיעה מהשטח החרדי אותתו כי משהו בחומה נסדק. ההבנה הייתה שצה"ל מוכן, סוף סוף, לייצר מסגרות סטריליות שיכבדו את אורח החיים החרדי מבלי למצמץ. אך טיוטת פקודת המטכ"ל החדשה שהגיעה לידיי מוכיחה שהשמחה הייתה מוקדמת. מישהו בצמרת צה"ל החליט להקריב את גיוס החרדים על מזבח הפרוגרס המגדרי.

תומס סואל לימד אותנו לבחון מדיניות לא לפי הכוונות המוצהרות שלה ("שילוב חרדים"), אלא לפי התמריצים והמנגנונים שהיא מייצרת בפועל. והמנגנון שמייצרת הטיוטה הזו הוא מלכודת דבש, שנועדה להיכשל.

הכפיפות לשירות המשותף: הנדסה חברתית לפני ביטחון

המוקש הראשון והקטלני ביותר נמצא בסעיף 3 לטיוטה. במקום להגדיר את השירות החרדי כאקס-טריטוריה מוגנת, הפקודה קובעת במפורש: "פקודה זו משלימה את הוראות פקודת השירות המשותף". למי שלא בקיא, "השירות המשותף" היא הפקודה שבגינה רבני הציונות הדתית זעקו, זו שכופה על קצינים ונגדים לשרת ביחידות מעורבות בניגוד לאמונתם.

יתרה מכך, הפקודה יוצרת חד-סטריות בוטה: "שירותם של בני אוכלוסיות אחרות בצה"ל לא ייפגע מפאת שירותם של בני הציבור החרדי". ומה לגבי הצד השני? האם שירותם של החרדים לא ייפגע מפאת אורח החיים החילוני-ליברלי? על כך הפקודה שותקת. זהו איתות ברור למפקדים בשטח: במקרה של התנגשות ערכים, הערך הליברלי גובר. אם היוהל"ם (יועצת הרמטכ"ל למגדר) תדרוש פעילות מעורבת, החרדי יצטרך להתיישר או ללכת לכלא.

הבלוף של "מפקדים דתיים"

ההבטחה הגדולה לחרדים הייתה שרשרת פיקוד שתבין את עולמם. אך סעיף 6(א) בטיוטה מפרק את ההבטחה הזו באמצעות מילה אחת קטנה: "חריגים". נכתב כי במסלולי "חרב" (מגדרי מלא) יוצבו מפקדים דתיים, "למעט במקרים חריגים שיאושרו על ידי מפקד בדרגת תת אלוף".

המשמעות הניהולית ברורה: כל תת-אלוף, שסביר להניח שאינו מנהל אורח חיים חרדי או דתי, מקבל צ'ק פתוח להציב מפקדים חילונים על פלוגות חרדיות כראות עיניו. אין הגדרה למהו "חריג", אין מנגנון בקרה, ואין יכולת ערעור.

יתרה מכך, סעיף 6(ב) חושף את תקרת הזכוכית: ההכשרות הנפרדות לקצונה מוגבלות. אין שום התייחסות לקורסי מ"פים או מג"דים, ואין מילה על קורסים מקצועיים תומכי לחימה (נהגים, חובשים, חימוש). המסר לחרדים הוא: אתם טובים להיות בשר תותחים ברובאי 07, אבל אל תבנו על קריירה צבאית או על מקצוע לחיים. שם כבר תצטרכו להתערבב.

הרשות נתונה (לסרב)

בעוד בשוק החופשי חוזה מחייב את שני הצדדים, הפקודה הזו מחייבת רק צד אחד. סעיף 4 קובע כי "מלש"ב או חייל רשאי לבקש לשרת באחד ממסלולי השירות הייעודיים". הוא רשאי לבקש, אך צה"ל לא מתחייב לאשר. אין כאן "זכות מוקנית" למסלול חרדי. זהו פתח בירוקרטי קלאסי שמאפשר למערכת למסמס כל בקשה בנימוקי "צורכי מערכת".

וכדי לסגור את המעגל, המערכת מייצרת עלה תאנה בדמות "יועץ הרמטכ"ל לענייני חרדים". סעיף 16 מגדיר את תפקידו: "ייעץ לרמטכ"ל". זהו. אין לו סמכות וטו, אין לו יכולת להוציא הוראות מקצועיות מחייבות למפקדים, והוא כפוף לחלוטין לגחמות של ראש אכ"א. לעומת היוהל"ם, שמחזיקה סמכויות דרקוניות ויכולת לעצור קידום של קצינים, היועץ החרדי הוא קישוט חסר שיניים.

ניצחון הפוליטיקה על הצבא

בסוף המסמך, בתיקון לפקודת השירות המשותף, יוצא המרצע מן השק: "חל איסור להגביל את השתתפותן של נשים... על מנת להתאימם לאורח החיים הדתי או החרדי". המשפט הזה לבדו מסכל את גיוס החרדים. הוא אומר לחרדי: "אנחנו רוצים אותך, אבל בתנאים שלנו".

הרמטכ"ל אייל זמיר עומד בפני הכרעה היסטורית. הוא יכול לבחור בביטחון ישראל ובגיוס אלפי לוחמים חרדים, או שהוא יכול לבחור לרצות את ארגוני השמאל הרדיקלי והבג"ץ. הטיוטה הזו מוכיחה שבינתיים, הוא בחר באופציה השנייה. אם הפקודה הזו תעבור בנוסחה הנוכחי, חטיבת החשמונאים תישאר קוריוז, והאמון השברירי שנבנה עם המגזר החרדי יתרסק לרסיסים. מי שבאמת רוצה חרדים בצה"ל, צריך לגרוס את המסמך הזה ולהתחיל מחדש.