"הן תמיד ברקע": הדור החדש של התצפיתניות - על פחד, שליחות וזיכרון

עשרות צעירות צפויות להתגייס היום (ראשון) לתפקיד תצפיתניות במסגרת מחזור גיוס ינואר 2026. לקראת הגיוס, שמלווה בתחושות בלא מעט חששות מאז 7 באוקטובר, שוחחנו עם שלוש תצפיתניות ששיתפו בגילוי לב את הפחד והחשש לצד תחושת המשמעות, ההמשכיות והמחויבות שהן חשות כלפי התצפיתניות שנרצחו באותו יום שבת. "יש איזושהי תחושה שהבנות כל הזמן מלוות אותנו", אומרת סמל א'. "כל דבר שאנחנו עושות הוא סביבן. הן תמיד ברקע".

מאז 7 באוקטובר, הגיוס לתפקיד תצפיתנית כבר לא מתחיל בטופס ולא נגמר בשיבוץ. הוא מתחיל בפחד. בשמות של חטופות או נרצחות. בתמונות שלא יוצאות מהראש. בחמ"ל אחד, בנחל עוז, שהפך לסמל של מחדל, של כאב ושל נשים צעירות שישבו מול מסכים ולא חזרו הביתה. מי שמתגייסת היום לתפקיד הזה יודעת בדיוק לאן היא נכנסת - ודווקא מתוך הידיעה הזאת, יש מי שבוחרות להגיע.

סמל א', מפקדת תצפיתניות בחמ"ל אוגדת עזה, התגייסה בינואר 2024, חודשים ספורים אחרי האסון. "לא באמת ידעתי למה אני נכנסת", היא מספרת, "אבל ידעתי דבר אחד: אני לא בורחת". לדבריה, הסביבה חששה, שאלות עלו, והתפקיד קיבל פתאום משמעות אחרת. "אחרי 7 באוקטובר, תצפיתנית זה כבר לא עוד שיבוץ. זה תפקיד שמפחיד אנשים".

בין פחד למחויבות

הבחירה של א' לא נבעה מהיעדר פחד, אלא מהיכולת לשאת אותו. "לא הרגשתי פחד משתק לפני הגיוס, אבל הבנתי את המשמעות. ידעתי איפה זה קרה, ידעתי מי היו הבנות". אחת מהן, נועה מרציאנו, הייתה חברה קרובה מהתיכון. "בהתחלה עוד הצלחתי להחזיק את זה בצד. ואז היה טקס לזכר התצפיתניות. שם זה נפל עליי. הבנתי שאני לא רק מתגייסת - אני נכנסת לתוך סיפור שכבר קרה".

א' משרתת בחמ"ל האוגדתי ולא בחמ"ל נחל עוז עצמו, אך הקשר לגזרה בלתי נמנע. סיורים ביישובי העוטף, ביקורים בנובה וכניסות לחמ"לים שנפגעו. "יש רגעים שאת במשמרת, מסתכלת על המסכים, ופתאום זה מכה בך. שזה אותו מרחב. שזה קרה פה. שזה יכול היה להיות כל אחת מאיתנו".

כמפקדת, היא פוגשת חיילות שמגיעות עם פחד גלוי. "יש כאלה שמגיעות חדורות מטרה, ויש כאלה שהחשש מנהל אותן בהתחלה. כל אחת חווה את זה אחרת". ועדיין, לדבריה, כמעט כולן נשארות. "הרצון להיות חלק חזק מהפחד. הוא לא נעלם, אבל מקבל צורה אחרת".

"את מגיעה לתפקיד עם הרבה שאלות בראש", משתפת סמל ט', ממ"חית בחמ"ל אוגדת עזה, שהתגייסה גם היא כמה חודשים אחרי הטבח. "יש פחד, אבל יש גם תחושה מאוד חזקה של משמעות. שאת לא סתם יושבת מול מסך, אלא עושה משהו שממש משפיע". תהליכי העיבוד שעברה במסגרת הצבא אפשרו לה לעצור. "במעגלי השיח הבנתי כמה דברים עברתי בלי לקרוא להם בשם. זה נתן מקום למה שבדרך כלל נדחק הצידה".

הזיכרון שנוכח בכל משמרת

סמ"ל נ', תצפיתנית בחמ"ל נחל עוז, נושאת את הזיכרון בצורה הישירה ביותר. "הפעם הראשונה בחמ"ל הייתה שוק. התמונות של הבנות בכל מקום. הדלת מלאה במדבקות ובפרצופים. את עוצרת רגע לפני הכניסה ונושמת עמוק". גם אם זה לא אותו חמ"ל שבו התרחש האסון, התחושה נוכחת. "יש הרגשה שהן כל הזמן איתנו. מלוות אותנו בכל משמרת".

לדבריה, גם תקופת החפיפה הפכה למורכבת במיוחד. "זה שלב אינטנסיבי גם ככה, ואת כל הזמן חושבת על זה שהבנות נחטפו בדיוק בשלב הזה - עוד לא מחוברות, עוד לא חלק. זה מכניס לפרופורציה, אבל גם מאוד מכביד". המלחמה שינתה גם את תחושת הביטחון. "בהתחלה היו אזעקות בלי סוף. כל פיצוץ שאת רואה במסך את מרגישה בגוף. השינה קשה, הדריכות כל הזמן שם". הפחד, היא אומרת, לא נעלם - "אבל את לומדת לחיות איתו".

שלושתן מתארות שינוי מהותי אחד מאז 7 באוקטובר: ההקשבה. "היום, כשאנחנו אומרות שמשהו חריג, מקשיבים", אומרת סמל נ'. "יש תחושה שהתפקיד הזה סוף סוף קיבל את המקום שלו". סמל א' מחזקת: "יש הרבה יותר הקשבה למה שאנחנו מעלות. לא הכול תלוי בנו, אבל כן יש יחס, כן יש ניסיון לסגור מעגלים". עבורן, זהו שינוי חד לעומת הסיפורים שנחשפו על תצפיתניות שזיהו והתריעו לפני 7 באוקטובר - ולא נענו.

הרגע שבו המתח התפרק היה יום חזרת התצפיתניות שנחטפו מהשבי. "זה היה יום שקט בצורה חריגה", מתארת נ'. "ישבנו על קוצים, חיכינו לראות שהן עוברות את הגבול". כשהרגע הגיע, הדמעות לא איחרו לבוא. "זו הייתה הפעם הראשונה שנשמנו באמת". א' זוכרת את היום הזה כרגע מכונן. "סגירת מעגל, אבל גם תזכורת חיה למה אנחנו כאן". בערב נערכה ארוחה חגיגית, עם תמונות, שמות ודברים שנאמרו בקול. "פעם ראשונה שראינו חיוכים אמיתיים - והזיכרון עדיין היה שם".

שירות שהוא גם זיכרון

ההנצחה, מבחינת א', היא חלק בלתי נפרד מהשירות. "יש מסורות, שירים שהבנות שנרצחו כתבו, ארוחות שישי. יש קשר מתמיד עם המשפחות". משפחות שמגיעות לחמ"ל, יושבות משמרות ומביאות אוכל. "הן מזכירות לנו כל הזמן למה אנחנו פה". זו אחריות נוספת, היא אומרת. "המחזורים מתחלפים מהר. אם לא נשמור את הסיפור חי - הוא ייעלם".

בסיום, שלושתן פונות לנשים שעומדות לפני גיוס וחוששות. הן לא מבטיחות שאין פחד. "הפחד קיים", אומרת א'. "אבל יש גם שליחות". נ' מוסיפה: "זה תפקיד שלא מבינים עד שעושים. האחריות עצומה, גם אם אף אחד לא יודע את השם שלך".

הקריאה שלהן חורגת מעבר לביטחון ולמבצעיות. "לבוא לתפקיד הזה זה גם לבחור לזכור", אומרת א'. "להנציח את הבנות, להחזיק את הסיפור שלהן חי ולא לתת לו להישכח". בעיניהן, הגיוס אחרי 7 באוקטובר הוא לא רק שירות - אלא עמידה מול הפחד, בחירה להיות שם והתחייבות לזיכרון.

תוכנית "שער לעתיד", הפועלת באגף כוח אדם בצה"ל, נולדה מתוך תפיסה של אחריות מתמשכת של הצבא כלפי המשרתים גם לאחר השחרור. התוכנית מלווה חיילים וחיילות במעבר מהשירות הסדיר לאזרחות ולשירות המילואים, דרך שלושה צירים מרכזיים: מימוש זכויות והטבות, הכנה לשחרור וחיבור להשכלה ותעסוקה.

לאחר 7 באוקטובר הורחבה פעילות התוכנית, בדגש על עיבוד חוויות לחימה וסגירת השירות כחלק בלתי נפרד מהכשירות המבצעית ומהחוסן האישי. בתוך כך פותח מענה ייעודי לתצפיתניות, מתוך הבנה שמדובר בצוותים שחוו יחד את הלחימה ואת השלכותיה. עבורן נבנתה תוכנית ייחודית של כמה ימים מחוץ ליחידה, המאפשרת עיבוד חוויות, שיח פתוח והבנה של השפעת השירות על חייהן.

לצד העיבוד הרגשי שולבו גם תכנים פרקטיים של הכנה לאזרחות: התנהלות כלכלית, מיצוי זכויות, זיהוי חוזקות אישיות והכוונה להמשך הדרך. המטרה אינה טיפולית, אלא יצירת תחנת מעבר שמאפשרת סגירה, הכרה במשמעות השירות וחיבור להמשך רצף החיים והתרומה - כאזרחיות וכמילואימניקיות.