יחד למרות הכל: סיפור המסע שגיבש מחדש את לוחמי צוות בדיחי

בגיל 34, אחרי שעברו יחד שירות סדיר ומילואים, הודיע המג"ד ללוחמי צוות בדיחי בפלס"ר צנחנים 551, שהם משוחררים משירות. אבל למרות השחרור, שנתיים לאחר מכן, בשבת השחורה, קפץ חצי מהצוות והתייצב מחדש: "ממנים אותי להיות מפקד חפ"ק המג"ד של פלס"ר 551 ואני מנסה להביא כמה שיותר חבר'ה מהצוות", נזכר יחיעם בדיחי, מפקד הצוות.

אבל חלק מהצוות לא הגיע - איש-איש וסיבותיו הטובות. "ב-29.10 מצאנו את עצמנו בחוד החנית של התמרון הקרקעי בבית חאנון. חלק מהחיילים הכרתי שבועיים, וחלק שייכים ל'צוות בדיחי' שהתגייסו איתנו לסיירת. אחרי 15 שנות אימונים נכנסתי למאני-טיים כשחצי מהצוות שלי, מהחברים שלי, לא איתי. אלה אנשים שאני מוכן לחטוף כדור בשבילם, והם לא איתי. הם אנשים מעולים, אין לי מילה רעה להגיד עליהם, אבל היתה תחושת קשה של בגידה ונטישה".

אחרי 100 ימים נגמר סבב א', הסבב העיקרי של המלחמה, והלוחמים משתחררים הביתה בתחושות קשות מאוד: אלה שנלחמו יחד התגבשו מאוד, ואלה שלא - לא. שתי קבוצות ווטסאפ חדשות מוקמות, אלה לא מגיעים לאירועים של אלה, ובקושי מדברים. אלה שלא הגיעו נושאים איתם תחושות קשות של אשמה, וחלקם מגיעים לסבב הבא, הפעם במטולה. לסבב השלישי מצטרפים עוד שניים, כשהסיפור הצוותי מרחף באוויר כל הזמן.

מפקד הצוות, בדיחי: "אחרי 15 שנות אימונים הייתי במאני־טיים כשחצי מהצוות שלי לא איתי. אלה אנשים מעולים, אבל היתה תחושה של בגידה ונטישה"

בתום הסבב השלישי פונים הלוחמים לעמותת "בשביל המחר" שמארגנת מסעות עיבוד לחימה. בדיחי מספר להם את הסיפור של הצוות. אנשי העמותה מתעקשים לקחת למסע את כל 15 הלוחמים, למרות טענותיו שמדובר בקרע בלתי ניתן לגישור.

"אני מתלבט ועושה שיחות אישיות עם כל החברה שהיו בלחימה. יש כאלה שאומרים אין מצב, ויש שרואים בזה הזדמנות. אני שואל את אלה שלא הגיעו: חלקם מביעים חשש, אבל בסופו של דבר הם מחליטים לבוא. בסוף ימי ההכנה ברור לנו שאנחנו ממריאים יחד, פיזית ומטפורית, למסע הזה. הנשים הגיבורות שלנו נותנות לנו עוד עשרה ימים, כי הן מבינות את החשיבות. אנחנו מגיעים להרים איפשהו באירופה. הניתוק המוחלט והיציאה לטבע והנוף המטורף – עושים לנו משהו בנפש".

פיצוץ ביום השלישי

אט-אט האירועים מתחילים לצוף. אנשי העמותה מלווים אותם במקצועיות. ביום השלישי יש פיצוץ גדול, שגם אותו מנווטים המטפלים. "מהיום הרביעי מתחילה עבודת עומק של שיתופים אישיים, ואנחנו צוללים למסע עיבוד שלא האמנתי שאפשר להגיע לכאלה רמות. יש שם אנשים חזקים אבל לא היה שם מישהו שלא נשבר. במקביל, גם אלה שלא התייצבו מספרים את סיפורם ואנחנו מקשיבים להם, בלי שיפוטיות.

"אחד סיפר כשהתקשרתי אליו, הוא שם את השיחה על רמקול כדי שאשתו תוכל לשמוע. אמרתי לו שהולכים לעזה, הכל מפחיד ואני אעשה הכל שכולם יחזרו בשלום אבל אני לא יכול להבטיח. אישתו שמעה, התפרקה והטילה וטו. הוא נקרע. וככה סיפור אחרי סיפור".

המלחמה תפסה את מתן כשאשתו בהיריון עם תאומות. "אשתי אדם לחוץ. ולחץ יכול לגרום לחוסר קליטה של העוברים. החלטתי לא להגיע למילואים"

אחד מאלה שלא התנדבו למילואים היה מתן אוריאלי (35), מהנדס בחברה ביטחונית. "ב-7.10 כולנו קיבלנו צווי 8 לתפקיד לא מוגדר. חלק קפצו וחלק נשארו בבית, כי כולנו משוחררים. מי שלא קפץ שאל את מי שכן אם להגיע. קיבלנו תשובה שיש התייצבות של 120%, ואין צורך".

המלחמה מצאה אותו בדיוק כשהיריון של תאומות נקלט ברחמה של אשתו. "אשתי אדם לחוץ. ולחץ יכול לגרום לחוסר קליטה של עוברים. השבועות הראשונים של ההיריון - קריטיים. קיבלתי החלטה לא להגיע למילואים ולהישאר נאמן להבטחה לאשתי ולהקים משפחה.

"אני מודע לזה שהיו אנשים אחרים בסטטוס הזה במדינה שהחליטו אחרת, אבל אני לא יכולתי להשאיר את אשתי וללכת, אבל הקרע בין הרצון להיות עם הצוות לבין השמירה על בריאות פיזית ונפשית בבית ליווה אותי כל המלחמה", הוא מעיד בכנות.  

ניתוק מהבית ומהמשפחה

הפיצול של הצוות כאב לו ולחבריו. וכשקיבל פניה מ"שביל המחר", ידע שהוא מצטרף. "יצאנו למסע, שנתן לנו את התשתית הכי טובה שאפשר לדמיין. דיברנו על איפה 7.10 פגש כל אחד מאיתנו. אלו שלא לחמו רצו מאוד להסביר למה לא הגיעו, והצד השני רצה לשמוע. בשנה וחצי האלה לא היתה בינינו תקשורת אמיתית, היא היתה רדודה.

"'בשביל המחר' עשו תיקון מדהים לצוות. הניתוק הזה מהמשפחה, מהקניות, מהעבודה, מהנייד, תוך ליווי פסיכולוגי ולוגיסטי, עזר לנו לאחות. אחרי המסע – חזרנו להסתכל אחד לשני בעיניים, לחברים שלך שאתה רוצה להיות לצידם. וגם הפוך, אלה שהיו בלחימה שכעסו, עכשיו מסתכלים עליך, נזכרים מי אתה ורוצים גם הם להיות לצידך. זה היה חשוב לשני הצדדים".

אוריאלי מעיד שסחב עימו אשמה כבדה כשלא הגיע להילחם עם חבריו, אשמה שליוותה אותו עד המסע. "האשמה עדיין קיימת, למה הם שם ואני לא, למרות ששחררו אותנו וכו'. אחד הדברים שעזרו לי זה שהחברה שבה אני עובד עוסקת בשיבוש תקשורת אלחוטית נגד מטענים וכטב"מים. זה קצת החזיק אותי בתחילת המלחמה, שאני בכל זאת תורם".

בסוף המסע החליטו כל חברי הצוות שהם חוזרים לשרת יחד. "חזרנו משם אחרים, אנחנו שחררנו את הכעס, והם את רגשות האשם. זמן לא רב אחר כך הוקפצנו לעוד סבב, וכולם התייצבו. היום אני במילואים בהר דב וכולם חזרו לעשות מילואים. וזה לא רק הסיפור האישי, זה מתקשר לסיפור הלאומי. והתחושה שאנחנו יחד, שאנחנו כוח, נותנת את היכולת להמשיך, וזה המון.

"כשכולם מדברים על שוויון בנטל, אני יודע להגיד שבחלקת אלוהים הקטנה שלי – כולם כאן, ואלה החברים שלי ואני סומך עליהם וזה לא היה קורה בלי העמותה", מתרגש בדיחי.

 

 

 

 

מנכ"ל עמותת "בשביל המחר", סא"ל (מיל') זמיר: "בשגרה השוחקת, צוותים רבים שנמצאים בלחימה לאורך זמן נלחמים גם כדי להישאר יחד"

"כשמדברים הכל פתיר"

השיחה הזאת מתקיימת כששני המרואיינים במילואים, וכך כל אנשי הצוות. "הסבב הזה הוא איזושהי חותמת שמוכיחה כי כשיושבים ומדברים הכל פתיר", חותם מתן. 

מנכ"ל עמותת "בשביל המחר", סא"ל (מיל') לביא זמיר: "המלחמה הזו גובה מחירים כבדים, חסרי תקדים מבחינת מסות של פציעות בגוף ובנפש. בתוך השגרה השוחקת צוותים רבים שנמצאים בלחימה לאורך זמן נלחמים בזירה נוספת - להצליח להישאר יחד. בסקר שערכנו בקרב בוגרי מסעות 'בשביל המחר' גילינו שלמסעות יש תפקיד מרכזי בהעמקת התקשורת, יצירת דרכים אפקטיביות גם לתמוך ולהיתמך זו בזה של הצוות להישאר יחד. 

"בסקר פנימי שעשינו נמצא כי 87% מבין העונים העידו כי תהליך עיבוד לחימה תרם לחוסנם האישי והצוותי ולהתמודדותם באירועי לחימה במידה רבה מאוד. נמשיך את שליחות חיינו לאפשר לכל צוות לוחמים את האפשרות למסע עיבוד אירועי לחימה, בשביל המחר שלהם, ושלנו".