אהבה בשטח אויב: המ"פ והפרמדיקית שהמשיכו מעזה לחופה

האהבה, כידוע, עיוורת, והיא מפליאה להתגנב גם במקומות הכי לא צפויים. אצל דוד ובת זוגו שי זה קרה על רצפת נגמ"ש מרכבה (נמ"ר) צפוף בתוככי עזה.

"הסיפור של הזוג המתוק הזה הוא סיפור לסרט", אבחנה היטב אמו של דוד, ורד, בפוסט שכתבה בפייסבוק, ובו הרחיבה על החיבור הרומנטי המרגש שנבט בימי הסכנה.

"דוד היה מ"פ בגבעתי, והיה אחראי על חילוץ נפגעים. הפרמדיקית כחולת העיניים שאיתו בטנק היתה שי. שי, שסבתא ודוד שלה נהרגו שבוע קודם לכן בביתם מטיל שנורה על ידי חיזבאללה לכפר יובל, המשיכה למרות האבל להציל חיים. יחד הם ישנו ראש־זנב לצד עוד 12 חיילים, יחד השתינו בשקיות כשאי אפשר היה לצאת מהטנק שבועות וימים, יחד חילצו פצועים תחת אש, עצרו דימומים, חסמו עורקים ועצמו עיניים לכל כך הרבה מחיילינו הגיבורים שלא חזרו מהקרב.

"עכשיו הם יחד, ממשיכים לחיים מלאים כזוג אוהב עם עתיד, מקימים משפחה ונותנים לכולנו תקווה. מזל טוב, רק שמחות מעכשיו. וכמה סמלי, החתונה בעזרת השם תיערך ב־8 באוקטובר הבא, כי אנחנו עם של אריות - נופלים, קמים וממשיכים הלאה".

הצילו ביחד שלושה פצועים

ורד לא הגזימה: זה באמת סיפור אהבה לסרט. גיבוריו: שי (23), מכפר יובל שבגליל העליון, ודוד (28), מהיישוב רחלים שבשומרון. שי היתה פרמדיקית בשירות סדיר בחטיבת גבעתי, ודוד היה מ"פ במילואים בגדוד שקד של אותה החטיבה.

עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל שי נכנסה לעזה, ואילו דוד שהה בטיול בארה"ב. "כל המ"פים בגדוד נפצעו, אז קראו לי לחזור לארץ. הייתי חוזר גם בלי קשר", הוא מסביר. ב־8 באוקטובר כבר נחת בישראל. 

הם נלחמו באותן גזרות, אבל לא נפגשו עדיין. בינואר 2024 נורו שני טילי קורנט לבית משפחתה של שי והרגו את סבתה, מירה איילון ז"ל, ואת דודה, ברק איילון ז"ל.

"קיבלתי חופשה מיוחדת מהצבא כדי שאתפנה לאבל. ביום הראשון שאחרי ה'שבעה' קיבלתי טלפון מהרפואה של גבעתי ואמרו לי שבגדוד שקד חסר רופא. שאלו אותי אם יש מצב שאוכל לבטל את המיוחדת ולהיכנס עם הלוחמים לעזה. מובן שהסכמתי מייד. כבר באותו היום ירדתי דרומה, ואז פגשתי את דוד לראשונה, כשהוא אסף אותי לתוך עזה".

דוד: "זה היה מבצע מיוחד. חצינו את הגבול בערב למשימה מאוד עמוקה בפנים. במהלך התנועה הנמ"ר של סגן המ"פ חטף טיל נ"ט, והיו להם שלושה פצועים קשה. לילה מהסרטים, גשם מטורף, חושך, ואני רואה איך שי מצילה את החיים של שלושתם, ביחד עם החובשים שאיתה. היא ניהלה את האירוע בהקשר הרפואי, ואני ניהלתי בהקשר המבצעי". שלושת הפצועים פונו מהזירה במסוק - ושלושתם ניצלו.

אבל הלילה רק התחיל. הכוח המשיך אל היעד, כשירי צלף פגע במפקד פלגה משלדג ופצע אותו אנושות. "גם את זה שי תפעלה בצורה יוצאת דופן, בטח ביחס למישהי שיצאה מאבל ובתוך 24 שעות יש לה שני אירועים קיצוניים, לצד צוות שהיא לא מכירה", מתפעל דוד.

אחרי שלושה לילות ללא שינה פרש הצוות לישון בנמ"ר, כהרגלו, אבל הפעם היתה שם גם בחורה. שי כבר רגילה להיות הבחורה היחידה. היא ידעה שהמקום הכי טוב לשינה בנמ"ר הוא על הרצפה, והיא לא ויתרה גם כשדוד השתרע שם. במקום לפנות אותו משם, היא בחרה לשכב לידו, ראש־רגליים.

"היה שקט. אני לא יודעת מאיפה קיבלתי את האומץ ולמה חשבתי שזה מעשה לגיטימי, אבל פשוט ליטפתי לו את הרגל. לקח לו דקה של הלם להגיב לי".

דוד: "חשבתי שאני מדמיין. שוכבים לידי חיילים שאני מפקד שלהם, וזה נוגד בערך את כל הערכים, לעשות משהו כזה. אבל החזרתי לה יד אחרי דקה. לא דיברנו, לא קמנו, לא הסתכלנו אחד על השני, והלכנו לישון מחזיקים ידיים מתחת לשמיכה. למחרת התעוררנו כאילו כלום".

שי: "בלילה שלמחרת כבר נשכבתי לידו עם הפנים אליו, ודיברנו כל הלילה. הנמ"ר הוא חלל קטן מאוד, וכולם צפופים בו. שאר הנוכחים  התחננו שנהיה בשקט. בלילה השלישי דוד כבר נישק אותי, ובבוקר שאחריו הוא היה אמור להשתחרר ממילואים ולטוס לתאילנד לטיול של כמה חודשים".

"החיילים השתגעו עליה"

בפועל, דוד המאוהב קיצר משמעותית את טיולו, ומאז שחזר הם ביחד, צפופים, למרות שהתנאים כבר לא מחייבים זאת. בשבת האחרונה דוד הציע נישואים. היא הסכימה, כמובן.

דוד מסביר מה שבה את ליבו בשי: "היא מאוד טובת לב. מצד אחד שובבה ומצחיקה, וכל החיילים השתגעו עליה, ומצד שני – מקצוענית, לא נלחצת תחת אש, לא נבהלת מאירועים באמת קיצוניים ומתפקדת מדהים. מאוד ממוקדת. היה בה משהו מאוד חזק. חמישה חודשים הייתי בפנים, בכלל לא חשבתי על אהבה, כל החיים שלי היו לא יציבים - ופתאום שי באה והביאה איתה משב רוח של חיים, תקווה, אהבה ושקט. כשהחזקתי לה את היד בתוך הנמ"ר היה בזה משהו סמלי: מקום בטוח ומלא תקווה במרחב שלפני כמה שעות מישהו נהרג בו, ואנחנו מחזיקים זה בזו, ובשפיות שלנו".

והכלה לעתיד מוסיפה: "דוד השרה עלי ביטחון מהרגע הראשון, למרות שבכלל לא היה בטוח שנשרוד בלחימה. הוא האיר לי מקום חשוך שנפער בי כשסבתא שלי נהרגה. לא סתם נתחתן ב־8.10, אנחנו מאמינים שלמרות הכל העתיד יהיה טוב".