את הפצ"ר החדש, עו"ד איתי אופיר, אני מכיר עוד משנות התיכון. למדנו יחד בישיבת בני עקיבא נתניה במשך 4 שנים, אנחנו מדברים על השנים 1988-1991. הישיבה הייתה אז ישיבה מאוד רצינית ברמה הלימודית, עם דרישות גבוהות, ומצד שני הייתה מלאה בחום ובמשפחתיות. רוב התלמידים הגיעו מנתניה, אך שליש מהמחזור הגיע מבחוץ.
אני הגעתי מבני ברק ואיתי הגיע מכוכב יאיר. היינו באותה כיתה, ובילינו הרבה שנים, כמעט שולחן ליד שולחן. הייתה בינינו חברות מסוימת, אני יכול להגיד שתמיד הוא התבלט ברצינות שלו, בחוכמה שלו ובדבקות שלו למטרה. יש אנשים שנולדים מוכשרים, הוא אחד כזה. הוא היה אדם רציני עם שאיפות גדולות, תמיד היה משכמו ומעלה, נער מאוד רציני.
עברנו יחד לימודים וחוויות של גיל ההתבגרות. תמיד מול העיניים איתי היה דמות שמשדרת רצינות עם חיוך שלא זז מהפרצוף, יחד עם מוכנות לתת למי שצריך. חבר אמיתי שהיה שם בעצה טובה ובהכוונה.
איתי לא היה מנהיג במובן הקלאסי, אבל הוא היה מאוד חברותי ותמיד היה עם המנהיגים. הוא לא היה אדם שמתרחק או נדחה חברתית. הוא היה אהוב וחביב, חלק מהחבר'ה, ותמיד שם את היד באלונקה כשצריך.
אני זוכר שבתקופת הלימודים, כשאני הייתי לפעמים לחוץ ופרפקציוניסט, ידעתי שכשאיתי "בשטח", אני יכול להיות רגוע. היו פעמים שהוא אמר לי: "תקשיב, אם לא תצליח, תבוא אליי". הוא השרה רוגע. אני זוכר לימודים משותפים לפני מתכונת במתמטיקה, למדנו יחד, מצאתי את עצמי מנסה להקיף את כל החומר, ישבתי עם איתי, והוא עשה לי סדר. כחבר הוא תמיד היה שם, תמיד מתוך חיוך וענווה, ואף פעם לא פגשתי בו צדדים של התנשאות.
נקודה משמעותית: איתי היה מסוג האנשים שאתה נמצא לידם, ואז אתה נמתח כלפי מעלה. הוא מקרין את הכוח שמעצים את הסובבים אותו.
ראש הישיבה דאז היה הרב זאב מנדלסון ז"ל, היה "אבא'לה של תלמידים". הוא קרא לנו "ילדודס" ואהב אותנו כמו ילדיו. הוא ידע לתת איזונים רגשיים-נפשיים וחיבוק, משהו שלפעמים חסר בדור שרץ אחרי מצוינות. איתי, ככל הנראה, לא היה צריך את החיבוק הזה כמוני, כי הוא הצליח לבד, אבל שנינו הרווחנו מהחום ומהדחיפה הלימודית שנתנה הישיבה.
בשמינית, התרחשה מלחמת המפרץ, שצמצמה את מרחב התמרון שלנו בבחירת הישיבות. המלחמה טלטלה את המדינה, שלושה חודשים לא למדנו, הסתובבנו עם מסכות אב"כ. היה בלבול עצום בקרב תלמידי ישיבה ששמה דגש על לימוד והצלחה.
ישיבת ההסדר והמסלול הצבאי
אני הגעתי לקרני שומרון במקרה, אך כשפגשתי שם את איתי ואת חמשת החבר'ה הנוספים מישיבת נתניה, זה עשה טוב. כשאתה מגיע למקום חדש ופוגש אנשים שאתה מכיר ומעריך, נקודת הפתיחה חלקה ופשוטה יותר.
בישיבת ההסדר, איתי למד ברצינות רבה מתוך מטרה להתגייס לקורס טיס, בעוד שאני תכננתי לעשות מסלול הסדר מלא. הקו החינוכי בקרני שומרון זה שאת הלימוד צריך לעשות במצוינות ואת הצבא צריך לעשות במצוינות. איתי הגיע למסלול של שנה במטרה להתגייס לטייס. את השנה הזו הוא עשה בנחישות וברצינות הגדולה ביותר שיכולה להיות, כי אצלו - כשחושבים, חושבים, וכשמעמיקים, נותנים לזה מקום, ולא מדלגים.
איתי התחיל את קורס הטיס דרך מסלול הסדר-טייס, אך נפל באמצע, בשלבים הסופיים. משם המשיך להיות לוחם בגבעתי, והמשיך גם לקצונה ולפיקוד.
הבשורה על המינוי
את הבשורה על מינויו לפרקליט הצבאי הראשי קיבלתי כשיצאתי משיעור, בהודעות שהגיעו בקבוצות מחזור גם של הישיבה התיכונית וגם של ישיבת ההסדר. לכולנו זאת הייתה שמחה גדולה על הכבוד למחזור שבו יש לנו גם חבר כנסת מישיבת נתניה (אביחי בוארון) וגם ראש עיר מישיבת ההסדר (אלון דוידי).
חשוב לי מאוד לומר שאיתי הוא אדם ישר ומקצועי. דווקא בתקופה כזאת, אנחנו צריכים אנשים כאלה, למרות שתפקידים אלה תמיד מורכבים. אני חושב שעם ישראל מרוויח אדם ישר ומקצוען.
אני מאמין שלימוד התורה וההחלטה שלו לא להתגייס ישר אלא לעבור דרך ישיבת ההסדר, השאירה בעומק נפשו נקודת חיבור ונקודת אמת. אני מקווה שנקודת יראת השמיים תלווה אותו בנקודות המבחן. זו זכות לכולנו.
הכותב הוא ראש מדרשת שילת ורב-מורה בישיבת ההסדר קרני שומרון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו