זה המקום היחיד שבו הייתי מוכנה לצאת להרפתקה של עלייה לישראל וגיוס לצה"ל

לא תמיד הייתי בטוחה שהמסלול שלי בחיים כולל עליה לישראל ושירות בצה"ל. אחרי סיום התיכון, יצאתי לשנת לימודים במכון שלום הרטמן בירושלים, ומשם חזרתי לארה"ב, לקראת לימודים בקולג'. כסטודנטית לפסיכולוגיה, תכננתי להתמקד בעתיד בעבודה עם ילדים ובהתמודדות עם טראומה. זה לא בדיוק מסלול שמתכתב עם קריירה צבאית, וידעתי שאני לא מתאימה ללחימה, לשמחתה הגדולה של אמא שלי.

דמיינתי את עצמי עובדת בארגונים חינוכיים ליברליים, משתתפת בהפגנות, תורמת לחברה הישראלית מהצד של החינוך והחברה האזרחית. אבל אז הגיע ה-7 באוקטובר. אז, בלימודים, ידעתי שישראל היא הבית שלי, ושבסוף התואר אעשה עלייה. אבל איך בדיוק זה ייראה - עוד לא היה ברור.

מאותו יום נוראי, כל התוכניות שלי השתנו. אני זוכרת בעיקר את עצמי דבוקה למסך הטלפון, מחפשת כל פיסת מידע, מרגישה חסרת אונים מול המציאות בישראל. קשה היה לי לדבר עם מי שלא חי את הכאב הזה יום-יום. ואז, כמעט בלי לשים לב, הסתיים הסמסטר ונסעתי לסמסטר לימודים בווינה.

דווקא שם, במרחק, התחלתי שוב לנשום. הסתובבתי במוזיאונים, טעמתי מאכלים חדשים, חייתי לרגע בתחושת שגרה. אבל הבועה הזו התפוצצה בביקור פסח בארץ. חברה אספה אותי מהרכבת וסיפרה בדרך לגלידריה שהכתובת משובשת באפליקציה, כדי למנוע זיהוי של חמאס במקרה של ירי רקטות. הזמן קפא. הבנתי שישראל עדיין חיה את 7 באוקטובר, גם כשאני המשכתי הלאה בסמסטרים ובטיולים.

הרגע הזה זעזע אותי. הבנתי שלא אוכל לבנות חיים בישראל תוך התעלמות מהמציאות. אם אני באמת רוצה להיות חלק מהסיפור, אני חייבת להיכנס אליו עד הסוף - גם אם זה אומר להתגייס. הייתי צריכה להכניס את עצמי למשחק, לא רק לעמוד מהצד.

לא אני בחרתי בקיבוץ חנתון, אלא חנתון בחר בי. הגרעין שהוקם כאן השנה, כאילו חיכה שאהיה חלק ממנו. גדלתי בסביבה פלורליסטית, שוויונית וחצי-מסורתית, ובמציאות הזו - זה הקיבוץ היחיד שבו הייתי מוכנה לצאת להרפתקה של עלייה לישראל והצטרפות לצה"ל.

חנתון הפך לתשובה לשאלה שלא ידעתי שאני שואלת. כאן מצאתי נקודת כניסה לישראל ולצה"ל שמתאימה לערכים שלי. המפגש עם המשפחות, החום של קהילת המכינה, והקבלה ללא תנאים - כל זה הרגיע את ליבי. אני גאה בערכים הליברליים שלי, בחמלה הרחבה ובאמונה שלי שאפשר וצריך לבקר את ישראל ממקום של אהבה ומחויבות.

בחנתון פגשתי אנשים שחושבים כמוני - אנשים שמאמינים בפעולה, בלב פתוח ובתקווה. בתקופה שבה השנאה משתלטת על כל כך הרבה שיח, אני מאמינה שהדרך להיאבק בה היא דווקא פתיחות מחשבתית ואמונה עמוקה שבעתיד אפשרי טוב יותר. ככה אני פותחת את השנה שלי: מתוך אמונה גדולה, מתוך שותפות עם קהילה יפהפייה ותמיכה של גרעין צבר.

אני לא יודעת לאן הדרך תוביל אותי, אבל אני יודעת שהבחירה הזו - דווקא עכשיו - היא הצעד הנכון בשבילי. יחד איתי, נמצאים פה עוד כ-30 צעירות וצעירים מצפון אמריקה שעלו לישראל במסגרת גרעין צבר של תנועת הצופים, ואנחנו בקמפוס הכי מיוחד שאפשר לבקש, יחד עם עוד 70 חניכות וחניכים מהמכינה הקדם צבאית.

באתי לפה, כי רציתי להיות חלק מקהילה שמכבדת את השבת, ובמקביל מאפשרת לי למלא תפקיד מנהיגותי פעיל במניין שוויוני. המשפחה והחברים שלי גאים בי על כך שאני הולכת בעקבות החלומות שלי ותומכים בי. אני רוצה להיות שותפה ביצירת ישראל שאני מאמינה בה, ואני מצפה השנה לאתגרים חדשים - באמת לחשוב על מה אני מאמינה בו ומהו החותם שאני רוצה להשאיר בחיים.

הכותבת היא עולה חדשה מארצות הברית, בת 23, חניכה בגרעין צבר בקיבוץ חנתון.