"הצבא הציל אותי": המילואימניקים שהחליטו להשלים את מה שלא הספיקו בשירות הסדיר

לקראת תחילת המערכה לכיבוש עזה, נשלחו עשרות אלפי צווי גיוס לאנשי מילואים. רובם כבר שירתו מאות ימים בשנתיים האחרונות, ולעתים קרובות הם, משפחותיהם ועבודתם מאיימים לקרוס. אבל יש גם כאלה שגם לנוכח הנטל העצום הזה, לא רק ממשיכים לשרת אלא גם יוצאים לקורס קציני מילואים.

אחד מהם הוא סרן (מיל') ש', בן 48 מכפר סבא, אב לשלושה. הוא מחנך כיתת מב"ר ומורה לתקשורת ואזרחות בתיכון כצנלסון בכפר סבא. ("ב-1.9 לקחתי כמה שעות לפגוש את הכיתה. אני לא מתחיל איתם את השנה, אבל הם מבינים שיש כאן משהו מאוד גדול"), מפקד כיתת הכוננות בעיר ("אנחנו ממש מגינים על הבית") ולא מפסיק להתנדב.

שיאל שירת כלוחם וכמפקד מצטיין ביחידת "אשבל". עד פרוץ המלחמה סיכם 20 שנות מילואים וקיבל פטור מהמשך שירות. עם פרוץ "חרבות ברזל" שב לשירות, ובמקביל התנדב במשטרה. לאחר שהבין שבגדוד המקורי שלו אין בו צורך, הצטרף לאוגדת דוד, שהוקמה לאחרונה כדי לספק מענה לצורך הגדול בכוחות. היא מורכבת מלוחמים קרביים עם ניסיון עשיר ממגוון יחידות צה"ל, שכמו ש' לא נקראו לדגל, אלא התנדבו מרצונם.

ש' הגיע לאוגדה וביקש לפקד על צוות, למרות שהוא לא קצין. הוא הקים צוות, ובסיום אימון ההקמה המפקד שלו הודיע לו שהוא מוציא אותו לקורס קצינים. "אמרתי לו שזה נשמע לי מטורף, זה שלושה חודשים וזה לא כזה ישים. אבל אחרי כמה לבטים הבנתי שזה מה שאני צריך ורוצה לעשות".

"להיות דוגמא אישית"

ש' מספר שלא הפך לקצין בסדיר, כי אז לא האמין בעצמו, למרות שהיה חייל ומפקד מצטיין. ביטחונו העצמי הירוד נבע, בין היתר, מהיותו נער בסיכון שלא התקבל לאף מסגרת תיכונית. "הצבא היה המקום שהציל אותי. רק שם התחלתי לחוות הצלחה".

קורס הקצינים היה מאתגר מאוד, והטקס בסופו היה אחד משיאי חייו של ש'. בנו, לוחם צנחנים שלחם בעזה, לבנון וסוריה, הגיע לטקס עם שאר בני המשפחה ואמר שהוא השראה בשבילו. אביו אמר לו שזה הדדי. "זאת המטרה בעצם, להוות דוגמא אישית, גם לילדים הביולוגיים שלי וגם לילדים שלי בכיתה. מה שאני עושה יותר משמעותי מכל שיעור".

היום משרת ש' בחטמ"ר בנימין, בתעסוקה מבצעית הכוללת פעילות יזומה ומעצרים. "זאת זכות ענקית להיות מפקד מחלקה, להיות במקום שאני יעיל בו, ולשמור על הבית ועל המדינה שלנו". הוא מבקש לפרגן לאשתו הגיבורה, מור, שמאפשרת לו לעשות את כל זה, ולילדים שנותנים לו רוח גבית. "אנחנו חייבים להיות פה, אין ברירה אחרת. החלפנו מילואימניקים שהיו כאן חודשים ארוכים שקרסו תחת הנטל".

הקפצה בתחילת המלחמה

גם לסרן א', מ"מ בגדוד 1822, הייתה ילדות מאתגרת. אימו גידלה אותו ואת שבעת אחיו ואחיותיו לבד, התגייס עם פרופיל 64 ונלחם שלוש שנים להעלאתו כדי להיות לוחם. הוא עזב עתודה אקדמית כדי להתגייס להנדסה קרבית. שירת כלוחם ומפקד בגדוד 810, ובהמשך באוגדה 96.

הוא בן 33, אב לשלושה מצור הדסה. הוא ואשתו, המשרתת בקבע, הוקפצו עם פרוץ המלחמה ובחודשים שלאחר מכן נפגשו בבית ל"שלום" חטוף והחליפו משמרות על הילדים, בני 10, 6 ושנה וחצי. "איך מסתדרים? לא הסתדרנו. היינו בשוק בשבועות הראשונים. אני לא הייתי זמין וגם אשתי עשתה משימה מאוד חשובה בצבא. לקחו כמה שבועות שלאט לאט צצו אנשים טובים מהקהילה שלנו. זה עדיין לא הספיק, אבל אשתי תפקדה בצורה מדהימה. אני עדיין לא סגור מה הלך פה. הילדים חוו טראומה, חרדות ופחדים. עד היום אנחנו רואים את ההשפעה של המלחמה עליהם".

גם הוא, כמו ש', יצא לקורס קציני מילואים. למה? א' מסביר שדווקא הילדות הקשה שלו כיוונה אותו לזה. "גדלתי במקום שבו כל אחד רוצה לתרום לאחרים. הילדות שלי הייתה קשה, אבל תמיד היו אנשים שעזרו למשפחה, לאמא שלי, לנו, ונחשפתי לאוכלוסייה הזאת כילד. אחרי שנזרקתי מכל המסגרות, למדתי בישיבה שהייתה המוצא האחרון.

"לקח לי שנתיים למצוא את עצמי והחלטתי להיות משהו אחר והתחלתי להילחם על החיים שלי. בגלל זה אני כאן, בנוסף לאהבת הארץ והעם. תמיד יש לי את הרצון לראות את הטוב ולראות איפה אני יכול לתרום יותר. ברגע שעמדתי על הרגליים ולהבין מי אני ומה היכולות שלי, התחלתי במסע של נתינה.

"שאפתי להיות בצבא במקום הכי תורם, נלחמתי שלוש שנים להעלות פרופיל. בסופו של דבר, הגעתי ליחידה שמאוד מאוד אהבתי, להנדסה קרבית, והיה לי ברור שאני יוצא לפיקוד וקצונה, גם בגלל הערכים וגם כי שם פגשתי סוף סוף אנשים שרוצים לתת יותר. אבל ראיתי שכמות האנשים האלה מצטמצמת עם השנים וזה דרבן אותי".

בשמו של אריאל

בשל היותו חייל בודד, לא הצליח א' לצאת לקצונה כסדיר, אך הבטיח לעצמו לצאת לקורס כחייל מילואים. הוא סייע להקים מכינה קדם־צבאית "הישג" לחיילים בודדים ואז עבד שלוש שנים בעמותת "אחרי" וניסה להדביק את החניכים בג'וק שלו.

אחד מהם היה אריאל סוסנוב ז"ל, שנפל בקרב לפני שנה. "מאוד הערכתי אותו, אני דחפתי אותו אבל גם הוא דחף אותי. הייתי יוצא מחוזק מכל מפגש אתו. הוא מאוד רצה לצאת לקצונה, וכשהוא נפל רציתי להשלים את הדבר הזה גם לזכרו. אריאל עשה מאמצים גדולים להיות לוחם ולהיות משמעותי. אחרי שנפל הקמתי לזכרו ולאורו עמותה בשם 'הכל טוב', שאחת ממטרותיה היא להרחיב את המעגלים של לעשות טוב". גם א', כמו ש', משרת בחטיבת דוד וחזר אליה כמפקד מחלקה.

כשהוא נשאל על המגזר החרדי המצהיר "נמות ולא נתגייס", הוא מבקש למתן את ההתבטאויות משני הצדדים. "אני מאמין בהגדלת המעגלים. אני מעדיף לא להסתכל עליהם כציבור אלא כפרטים ולראות גם את הטוב. בתחילת המלחמה קיבלנו חיבוק מהציבור הזה, המון ארוחות לשבת, והרבה דברים נוספים.

"אני מאמין שאם נמשיך לעשות טוב ולשמש דוגמא, בסוף האדוות האלה יגיעו לכל מקום. חייל שנמצא בעזה ושומע על החיכוכים בעם, זה הכי גרוע שיכול להיות. אני מאמין שלכל אחד יש את הניצוץ שהוא כן רוצה לעזור ולתת. בסוף אני מאמין שזה יגיע, אבל ממקום של אהבה. בסוף, יש לכל אחד קרוב משפחה שיכול לתרום או אפילו להתגייס ומשהו עוצר בעדו. אז אני לא חושב שהתנגחות תעזור. כאחד שעבד עם בני נוער, אני יודע שיש רבים שרוצים לעשות והדרך להגיע אליהם היא לאו דווקא מלמעלה".