"הממשלה עשתה הפוך" המילואימניקים מתייצבים בגאווה – אבל יש להם דרישה ברורה

יש ברירה, ואני בוחר | בוריס נסימוב

מה זה אומר להיות חופשי? 300 ימי מילואים מאז 7 באוקטובר לימדו אותי שחופש הוא לא זכות שקיבלת - זו אחריות שאתה מקבל על עצמך.

300 ימי מילואים הם לא רק מספר - אלה חודשים של מעברים בין הבית לשטח ובחזרה, שחיקה שמצטברת, עייפות שחודרת לעצמות. ובכל זאת, בכל פעם שמגיע הצו החדש אני מוצא את עצמי אורז שוב. לא כי אין ברירה, אלא כי יש ברירה - ואני בוחר. האחריות שקיבלנו על עצמנו לשמור על הבית הזה רק העמיקה.

יש הרבה דיבורים בימים אלה על שוויון בנטל. כן, כולם צריכים להתגייס. לא, זה לא גורם לי להרגיש פראייר, גם לא אחרי 300 ימי מילואים. כי זה לא חישוב של הוגנות - זה רצון פנימי שלא תלוי באף אחד אחר. גם בעולם מושלם שבו כולם משתתפים, עדיין הייתי בוחר להיות שם. המוטיבציה שלי לא באה מחוסר ברירה או מחובה שנכפתה עלי - היא נובעת מהכרה פשוטה שזה המקום שלי, זו המשימה שלי.

מה שכן מדאיג אותי הוא המעבר חזרה. המעברים החוזרים ונשנים בין הצבא לאזרחות קשים, במיוחד כשהם קורים שוב ושוב. ברור שלא נחזור כמו שיצאנו - לא אחרי 300 ימים, לא אחרי המלחמה הזו. בלי העורף, בלי התמיכה של האזרחים, עשרות אלפי מילואימניקים ייפלו בין הכיסאות ולא ימצאו את מקומם במדינה שעליה יצאו להגן. זה לא רק כאב אישי - זו בעיה לאומית.

אשרינו שזכינו

למקבלי ההחלטות המסר שלנו ברור: אנחנו מוכנים לכך ששירות המילואים בעתיד הנראה לעין לא יהיה דומה לזה של טרם 7 באוקטובר. מוכנים לעשרות ימים בשנה, לכל פעולה התקפית שתידרש מאיתנו. אנחנו בוטחים בעצמנו ולא חוששים מדבר. אין לנו ספק שנעמוד בכל משימה שתוטל עלינו.

רק דבר אחד באמת קשה לנו: לצאת למלחמה בתחושה שמקבלי ההחלטות לא באמת מתכוונים לְמַצוֹת אותה. אנחנו לוחמים, לא פִּיוֹנִים. אנחנו לוחמים שמבקשים ודאות פשוטה: אם שלחתם אותנו, תנו לנו להכריע. תנו לנו לסיים את מה שהתחלנו.

ולמרות הכל - העייפות, השחיקה, הקושי בחזית והקושי הגדול יותר בחזרה הביתה - הרגש הדומיננטי ביותר עבורי הוא גאווה והכרת תודה. אשרינו שזכינו. אשרינו שזכינו שיש לנו מדינה להילחם עליה. אשרינו שיש לנו צבא, שכולנו חלק ממנו, שמגן עליה. ומעל לכל - אשרינו שזכינו שיש לנו את הכוחות לתת כשהעם שלנו זקוק לנו.

• הכותב הוא מפקד בגדוד 8717 של חטיבת החי"ר 261

חסרה מנוחה לכתפיים שמתחת לאלונקה | יובל תורן

ביום שישי האחרון התחתנו, שיר ואני. ביום חמישי הבא - שוב על מדים. הצו הגיע במקביל לשתי הטבעות. שני הדברים יצרו סערת רגשות מוזרה. שניהם הרי הפכים גמורים - האחד הוא צלצול השכמה לאומי, השני צועק מהקופסה "לך הביתה ותכחיש את כל מה שמסביב".

החברים מהמחלקה היו המוזמנים הראשונים, ובתוך ערפל שגרת הסבבים, כשהגיע הצו מייד חשבתי על אחוזי ההגעה - לחתונה. הם לא אכזבו. יש להם מנהג שכזה, להופיע כשצריך אותם. לשיר עדיין לא פירטתי על הצו, היא עדיין לא מוכנה לשמוע. למרות שאצלנו בבית הצו לפני הכל, אינאף איז אינאף. אני עדיין אגיע.

אנחנו - לעומת ה"אמנים", ה"נאורים" וגרטה - עדיין נושמים את 7 באוקטובר ואת צדקת הדרך. גם אם "שולח" אותנו זה או ההוא - אנחנו פיונים גאים, מתודלקים באהבה לעם הזה, ועטופים בתחושת שליחות לא נורמלית.

שירת הפיונים שלי

רק חבל שגאווה לא מחזקת כתפיים. הרי כל לוחם יודע: חסרה מנוחה לכתפיים כשהן מתחת לאלונקה. אנחנו בצו - גם כשלא בצו. מדלגים בחודשיים כן-חודשיים לא, בין הבטחת הגאנט להבטחת המח"ט.

בעוד אנחנו נקראים שוב לדגל, המנהיגות שנעלמה ב־7 באוקטובר עדיין לא כאן. הטייסים חזרו מאיראן, שאריות הביפרים כבר מסתובבות בפחים של ביירות, אבל עזה היא הסיפור האמיתי, הסיזיפי, מקרה הבוחן של מלחמת ישראל.

גרירת הרגליים המדינית, שליחת פיונים אל הקרב לצד טונה "ריו" לחמאס - אלו כל הדברים שמעצבנים אותי, ולא רק אותי. במלחמת ההתשה העצמית לא נביא את החטופים ולא נביא ניצחון. יותר מהכל - בשביל ניצחון צריך חיילים. גוררים את אותן הרגליים גם סביב חוק האי־גיוס.

מרתיחה הידיעה שביד אחת שולחים אותי לקרב, וביד השנייה מטאטאים מלש"בים מתחת לשטיח. המדינה הופכת למכון טסטים: יש מי שעומד בתור, ויש את הדוד של הבוחן.

בכל אופן, אני בטוח שיבוא יום וציבור המשרתים ייקח את ישראל קדימה. יבוא יום ושורות הצבא והשירות הלאומי יתמלאו מכל קצות הארץ, ללא הבדל דת, גזע ומין. יבוא יום ומי שייבחר למנהיגות יהיה מי שנרתם לה כשהיתה לו ההזדמנות. בתקווה שהחטופים יחזרו בהקדם ושנראה ניצחון אמיתי בעזה. זוהי שירת הפיונים שלי.

• הכותב הוא ממובילי תנועת "המילואימניקים"

השינוי ברחוב קורה, אבל לאט מדי | רועי פרנק

הגדולה התחילה גן עירייה, הקטן התחיל תינוקייה. אבא מתחיל סבב נוסף, שישי במספר. כשליש מחייה של בתי וכמחצית מחייו של בני ביליתי על מדים בחזית, הרחק מהם. שומר עליהם ועל עם ישראל מאויב שקם להשמידנו - ועושה זאת בגאווה.

מעבר לזכות ולאחריות הגדולה לתרום את חלקי במלחמת המצווה הזו כלוחם וכמפקד בצבא של עם ישראל, אני לא מפסיק לחשוב על האחים שלי שנפלו בקרב וילדיהם לא יגדלו לצד אבא בבית. מתוך 900 החיילים שנפלו במלחמת חרבות ברזל, 295 הם אנשי מילואים. חלקם נפלו מהשחיקה הרבה שנובעת מהעומס שיש על אנשי המילואים.

למרות שאנחנו שחוקים עד הקצה, נבוא פעם אחר פעם כשניקרא לדגל, כל עוד נוכל. אין אחרים. אבל בעצם יש. אחינו החרדים שעד היום בקושי התגייסו, בוודאי לתפקידי לוחמה, מתחילים להגיע. השינוי ברחוב קורה, ציבור קטן מתעורר לגודל השעה. ראינו את זה אתמול בגיוס של חטיבת חשמונאים.

אבל זה קורה לאט מדי בזמן מלחמה, והמחירים כבדים מנשוא. במקום להוביל את הדרך ולגשר על הפערים, עסוקה ההנהגה החרדית בעיקר בלהילחם במציאות ולאחוז בקרנות המזבח - ונבחרי הציבור שלנו, שרבים מאחיי ומאחיותיי המילואימניקים בחרו בהם, פועלים פעם אחר פעם הפוך מצו השעה. הכל עבור שימור הקואליציה.

נדאג שמה שהיה לא יהיה

חסרים לצבא 12,000 חיילים? את כל החרדים שהצבא הצהיר שהוא יודע לקלוט – תוך שמירה על אורח חייהם הדתי במסלולים ייעודיים (5,760 חיילים חרדים בשנתון גיוס 2024 שהסתיים ביולי) - היה צריך לגייס כבר אתמול. הממשלה היתה צריכה לדאוג לזה מזמן, ומה היא עשתה? הפוך.

ראש הממשלה, השרים וח"כים מהקואליציה - למעט מעטי־מעטים - כולם מנסים כל הזמן לרצות את המפלגות החרדיות, ופשוט מתעלמים מהמילואימניקים שקורסים לנגד עיניהם. אלה מאיתנו שלא נופלים ונפצעים - נקרעים נפשית, בנות הזוג לא מסוגלות יותר ומרימות דגל אדום, הילדים חווים רגרסיות ומפתחים פחדים, שכירים מתקשים לשמור על עבודתם ולחזור אליה, ועצמאים סוגרים את עסקיהם.

הממשלה הזו, שמתיימרת להיות ימנית־לאומית, לא מצליחה להחליט איך צריכה להסתיים המלחמה בעזה - וזה אחרי הצלחות מטורפות בכל כך הרבה חזיתות, שידענו מתי לסיים. והיא לא מבינה שבשביל ניצחון צריך חיילים, אך היא עושה הכל כדי שהם לא יגיעו.

אני מבין שכמו ב־7 באוקטובר, כשהמדינה והצבא נעלמו, אין אחרים ולכן האחריות היא עלינו. אנחנו, המילואימניקים שמנצחים את המלחמה הארוכה בתולדות ישראל, נמשיך להיות "על מדים" כשאנחנו בבית בין הסבבים, נילחם על הרחבת השורות, ובהמשך כשיהיו פה בחירות אין לי ספק שנגיע להחליף אותם. נעשה הכל שנהיה ראויים להקרבה האדירה של העם המופלא הזה. לא נלחמנו לשווא, ולכן נדאג שמה שהיה הוא לא שיהיה.

• הכותב הוא ממובילי תנועת "המילואימניקים", רס"ם במילואים ששירת 271 יום כמ"מ בחטיבה 12