"השכול מלווה אותי כל הזמן, אבל מתגלה בכל פעם מחדש - בילדות, בהתבגרות ובצבא"

עשרות צעירים וצעירות ממשפחות שכולות יצאו לאחרונה למשלחת משותפת לארצות הברית - שם מצאו קהילה שמבינה את כאבם, גם בלי הצורך להרחיב במילים. במסגרת משלחות "לגאסי" של ארגון ידידי צה"ל בארה"ב (FIDF), חברי המשלחת עברו שבועיים של חוויות, שיחות ויצירת קשרים חדשים - כשחלק מהם השתתפו כמדריכים בעצמם, וחלק אחר מצא כוח בקהילה שחווה אובדן משותף, ובאפשרות להושיט יד לאחרים.

כעת הם משתפים באנשים שאיבדו, בזכרונות שנשארו - ובצורך להיות חלק מקהילה מכילה: "כשאבא נפל הייתי בת תשע", מספרת ל"ישראל היום" מאיה קידר בת ה-20 ממודיעין, מש"קית עברית בבא"ח תותחנים, שבחרה להצטרף למשלחת כמדריכה. "מאז, ההשפעה של השכול מלווה אותי כל הזמן, אבל מתגלה בכל פעם מחדש - בילדות, בהתבגרות ובצבא. זה לא נעלם, זה פשוט משתנה".

אביה, סא"ל דולב קידר ז"ל, נפל כמג"ד גדוד גפן במהלך "צוק איתן". "בבוקר 21.7.2014 התקבלה התראה על דמויות חשודות בגזרה שלנו, באזור שבין קיבוץ ניר עם לשדרות", היא משחזרת, "אבא שלי, שהיה מג"ד הגזרה, יצא עם החפ"ק שלו וצוותים נוספים. כשהתקרבו, ג'יפ המ"פ עצר ואבא שלי הורה לנהג לעקוף".

אלא שאז הדברים החלו להסתבך. "מיד אחר כך המחבלים ירו נ"ט על הג'יפ, והם פרקו ונלחמו פנים אל פנים עם המחבלים. במעשה הזה הם מנעו מהמחבלים לבצע פיגוע המוני באזור שדרות", היא אומרת בגאווה, אך מודה שהצער מלווה אותה עד היום. "לאורך השנים את מגלה בכל פעם מחדש איך זה משפיע ומתי זה פוגש אותך. בתור ילדה את רוצה לצאת לבלות עם אבא, כמו כולם, ואחר כך כשמסיימים יסודי - את רק רוצה שהוא יבוא לראות אותך גדלה ועולה לחטיבה. בימי שישי את רק מחכה שיחזור מהצבא כמו פעם, ובכל פעם מחדש הכאב והחוסר פשוט מפתיעים במשהו שלא ידעת שיכאיב ככה".

כשהייתה בת 12 השתתפה מאיה בעצמה במשלחת דומה בתור חניכה. "זו הייתה חוויה שהשפיעה עליי לכל החיים. ידעתי שיום אחד אחזור לשם כמדריכה, והפעם ישבתי עם החניכים לשיחות עמוקות אל תוך הלילה, כמו שאני זוכרת מילדותי. רציתי להיות הדמות שהייתה בשבילי אז - להראות להם שאפשר לחיות לצד האובדן, למצוא מקום לשמחה ולצחוק גם עם הכאב".

עבור מאיה באופן אישי, ההנצחה מתבטאת פחות בטקסים - ויותר במעשים יומיומיים: "אני לא בן אדם שמנציח בפומבי. אני יותר מאמינה שחשוב להמשיך את האדם בערכים ובאמונות שלפיהם הוא חי ונהג. מבחינתי זה בא לידי ביטוי בכניסה שלי למערכת הצבאית - אבא שלי לאורך כל השנים שירת בתפקידים קרביים וקדמיים, וכשהגיע תורי להתכונן ולהיכנס למערכת, ידעתי שאני רוצה לעשות תפקיד משמעותי".

גם סתיו מוזס, בת 20 מאשדוד, מ"מ לוחמת בחטיבת החילוץ, הצטרפה למשלחת. אחותה הגדולה, סרן אור מוזס ז"ל, נפלה בקרב גבורה בבסיס זיקים ב-7 באוקטובר, לאחר שהצילה 120 טירונים ואזרחים. "הקשר שלי לשכול גרם לי להסתכל אחרת על החיים", היא מודה עם חזרתה ארצה, "הוא לימד אותי להעריך כל רגע, כל אדם, כל דבר. אחרי שאור נהרגה, בחרתי להישאר בלוחמה ולצאת לפיקוד ולקצונה, כדי להמשיך את דרכה".

עד היום, סתיו מספרת שהחלטות רבות שהיא עצמה מקבלת - מגיעות מתוך קשר ישיר אל אחותה, שנפלה. "למשל, כשאני בוחרת להיות במקום שבו היא כבר לא יכולה להיות - כשאני משרתת באותה חטיבה ובאותו הגדוד, ועוברת את אותו מסלול כדי להעניק אותו לחיילים שלי. ההנצחה מבחינתי היא לא טקס או אנדרטה, אלא הדרך שבה אני בוחרת לחיות - מתוך זיכרון מתמשך".

לדבריה, מאותה הסיבה בדיוק היא החליטה לתמוך באחים ובאחיות שכולים אחרים, כדי לתת להם גב ותחושת שייכות: "אין דרך נכונה להתאבל. יש ימים קשים, יש רגעים של אור, ויש דרך ארוכה ביניהם. הייתי רוצה שאנשים יבינו שהשכול לא נעלם - הוא הופך לחלק ממי שאתה. אני יודעת כמה בודד זה להרגיש שאין מי שמבין אותך באמת - ובמשלחת חוויתי תחושת שייכות שלא הכרתי קודם.

"פתאום הייתי מוקפת באחים ואחיות כמוני, שלא הייתי צריכה להסביר להם כלום. הרגשתי שאנחנו משפחה אחת גדולה. איתם הרגשתי שליחות אמיתית, להיות מישהי שמבינה, שמקשיבה, שמראה שאפשר להמשיך הלאה גם אם הדרך קשה. המשלחת עזרה לי להבין שהדרך שלי להתמודד היא דרך עשייה - להיות שם בשביל אחרים שחווים את אותו כאב. במפגשים עם החניכים גיליתי שגם כשאני באה לתת, אני מקבלת לא פחות. ראיתי אותם מתחזקים, וזה חיזק גם אותי. זה גרם לי להבין שאפשר לחיות לצד השכול, ולא רק בצילו".

"דווקא מהמקום הכי כואב, אנחנו בוחרים לבנות חיים, באמצעות קבוצות שייכות וקהילות", אומרת סא"ל לי זורע טובים, ראש ענף פרט במערך הנפגעים בצה"ל, "החברויות שנרקמות במשלחות נשארות הרבה לאחר סיום המשלחת, והמשלחות הללו הן לא רק מסע של הפוגה וזיכרון - אלא גם של תקווה וצמיחה".

נדב פדן, אלוף פיקוד מרכז לשעבר ומנכ"ל FIDF: "עד היום יצאו 8 משלחות, ובהן כ-350 משתתפים. הארגון כולו פועל כתף אל כתף עם המשפחות השכולות, מתוך הבנה שהשכול אינו נגמר ביום אחד - הוא דורש ליווי מתמשך, קהילה תומכת ומסגרות משמעותיות. לראות את הצעירים האלו לוקחים את הכאב האישי שלהם והופכים אותו לכוח שמחזק אחרים - זו התקווה במלוא משמעותה, וגם ההוכחה לכוחה של קהילה".