גדלתי בבית מסורתי, אווירת בית הכנסת לא זרה לי. הסידור והתפילין הם חלק משגרת יומי ובחדרי מיטב ספריה של ההגות היהודית. לאורך השנים נשאתי עיניים בהערכה רבה אל הכיפות הסרוגות - אל הערכים הבלתי מתפשרים, אהבת הארץ, המחויבות לקהילה ולמשפחה. ובעיקר אל אהבת אדם וקדושת החיים. ודווקא מתוך מקום של הערכה גדולה, קשה לי לראות את התנהלותה של נציגי הציונות הדתית בממשלה מאז פרוץ המלחמה.
מחד, נציגי הציונות הדתית חוזרים שוב ושוב על הדרישה לכבוש את עזה בכל מחיר ומציגים קו ניצי וברור, כשחזון הגאולה עומד בראש. מאידך, הם פועלים כאילו ניתן להוביל מהלך בסדר גודל תנכ"י של כיבוש והתיישבות מבלי לרתום את כלל החברה הישראלית למשימה, לא הציבור החילוני ולא החרדי.
במקביל, הם מוסיפים לשבת בממשלה שלא מביאה ניצחון כבר שנתיים. בעזה אין הכרעה אמיתית והלחימה מתנהלת בסבבים חוזרים ונשנים ללא אופק לסיום. ואל כל זה מתלווים עימותים מתוקשרים עם הרמטכ"ל שמחלישים את הצבא, כישלון מתמשך בזירה ההסברתית הבינ"ל ומעל להכל - ההנהגה מתנכרת לבוחריה ולציבור המשרת כולו ומקדמת חוק השתמטות בזמן שהמילואימיקים כורעים תחת הנטל.
בהתאמה, קיים ציבור דתי-לאומי לא מבוטל שרואה במלחמה שליחות גאולית, ומוכן להמשיך לסבול את ביצועיה החלשים של הממשלה בתקווה שיום יבוא ויתקיימו הבטחותיה. לעומתו, המילואימניק החילוני, המסורתי וגם חלק קטן מחובשי הכיפה, שנכנסים שוב ושוב לאותם מוקדים ברצועה. הוא שואל את עצמו: על מה בדיוק אני נלחם, ובשם איזו מטרה? אידיאולוגיית הגאולה רחוקה מהם, וכשאין מדיניות או אסטרטגיה ברורה, התסכול שלהם הולך וגובר נוכח המחירים הכבדים.
וכך מעמיק השסע: הקטר הפוליטי של הציוניות הדתית דוהר לעבר חזון גאולי שאינו מוסכם על כלל הציבור, ובפועל מתנתק מהרכבת הלאומית ומשאיר מאחור ציבור ציוני גדול שמרגיש שמטרת הלחימה היא שימור הקואליציה בלבד. ובסוף ההפסד הוא כפול - כיבוש ויישוב עזה לא נראה באופק אבל הניתוק מהציבור הציוני רק מתעצם ככל שעובר הזמן.
גם הרב קוק אומר: "אפילו החלקים הרחוקים ביותר מישראל... כולם הם קשורים קשר חיים עם נשמת האומה, ואין להתרחק משום חלק מישראל, אלא לקרב את כולם באהבת עולם". ללא ראיית הציבור כולו על מורכבויותיו, ללא חיבור לשטח ומדיניות ברורה, לא נגיע לשום יעד. בטח לא כיבוש הרצועה וגאולת ישראל.
כל מי שהיה במילואים ראה זאת היטב. בסוף, הרוב הציוני רוצה את אותו הדבר: ביטחון, כלכלה חזקה וארץ ישראל יהודית ודמוקרטית. רבים אף מסכימים על הרצון בשליטה מלאה על כל חלקי הארץ, אך השאלות הן תמיד איך, מתי, ובאיזה מחיר.
היהדות שאני גדלתי עליה מלמדת ש"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", וחורבן הבית הגיע משנאת חינם ופילוג. אז אולי לא בדור הזה נממש את הכיבוש המלא, אבל בדור הזה יכולה להתממש האחדות המתבקשת.
וכאן טמונה ההזדמנות האמיתית של הציונות הדתית: להיות קטר האחדות של ישראל. עם הנטייה הציבורית ימינה מאז פרוץ המלחמה והזהות השורשית שחזרה למיינסטרים, יש לציונות הדתית הזדמנות אמיתית ונדירה להוביל את כלל חלקי העם לימים של אחדות - פוליטית וחברתית, ובכך להעניק לערכיה ולחזונה בסיס יציב למימוש בעתיד. כי גאולה שלא כוללת את כל עם ישראל - איננה גאולה אמיתית.
רס"ל (מיל') עידו קרן הוא מייסד ארגון המילואימניקים הצעירים "כתף אל כתף".
