רגע אחרי השחרור מהצבא ולפני שהיא מתחילה את הלימודים האקדמיים, ע' תכננה לצאת לטיול גדול של שנה באוקטובר 2023. אלא שאז הגיעה השבת השחורה, ובמקום זה היא מצאה את עצמה על מדים, בשירות מילואים - וכל זאת אחרי טרגדיה משפחתית קשה. במלחמת חרבות ברזל היא תפקדה כפרמדיקית בלב לבנון - מתפעלת אירוע רב נפגעים, מאבדת חברים לקרב - ומחלצת פצועים תחת אש.
ללבנון היא נכנסה מתוך שליחות עמוקה אחרי שאיבדה את בת דודתה ניב רביב ז"ל, שנרצחה יחד עם בן זוגה ניראל זיני ז"ל בכפר עזה. על כל אלה ועוד היא מספרת בפרויקט "נשים מספרות מלחמה" של עמותת "עדן", שנותנת במה לתיעוד מאורעות המלחמה.
באוגוסט 2023 ע' השתחררה מהצבא, וחיכתה לטיול שתכננה ל-9 באוקטובר - שכמובן לא התממש עד היום.
"ב-7 קמתי בשעה 14:00 בצהריים, רק כי חברה התקשרה ושאלה אם גויסתי לצבא. לא הבנתי על מה היא מדברת, והיא אמרה לי לקום מייד ולראות חדשות. אפילו בלי לשטוף פנים, ניגשתי לטלוויזיה - עדיין לא מבינה מה קורה", היא מתארת. "אבא היה שם, הוא אמר שהמצב נראה לא טוב. לא שמענו מבת דודה שלי בכפר עזה מעשר בבוקר, ובארבע אחר הצהריים כבר התקשרו אליי מהצבא והודיעו שאהיה מגויסת למילואים בחיל האוויר".
עדיין לא מעכלת עד הסוף את המצב, ע' ניסתה להסביר בטלפון שהיא תכף טסה לחו"ל. "אמרו לי להכין תיק ויגידו לי מתי ואיפה להיות. אמרתי שיש לי טיסה עוד יומיים וחשבתי שבת דודה שלי בטח מתחבאת ותכף נשמע ממנה - לא נפלה אצלי ההבנה. רק בערב הבנתי שמשהו לא תקין, כשדיברתי עם חברים בעוטף והבנתי שהמצב קיצוני. אמא שלי אמרה שלא משנה מה, אני אטוס - כי המלחמה תיקח שנים. אני אמרתי לה שאני מרגישה שצריכים אותי פה, ולמחרת כבר ביטלתי את הטיסה".
בשלב הזה ע' הצטרפה למד"א וחיכתה שיקראו לה לשירות. "ביום שלישי כבר קראו לי למילואים בצפון, אבל המפקד אמר לי לא לבוא כי יש בעיה שלישותית. התארחתי אצל דוד שלי בצפון והוא הציע שפשוט נשאל מי צריך פרמדיקית, כי היו המון חיילים בשטח. כך הגענו ליחידת יוצאי נחל הצפונית, עוצבת אלון 228, שאמרו לי - 'יופי, תישארי'".
ב-12 באוקטובר כבר מצאה את עצמה עם יחידה חדשה, בבית חולים שדה, לצד רופאים וחובשים נוספים. "באיזשהו שלב התעקשתי שיורידו אותי לגדודים, כי רציתי להיות קדמית, ואז העבירו אותי לתאג"ד", היא מספרת, "באותו שבוע אבא שלי התקשר אליי ואמר שמצאו את בת דודתי ובן הזוג שלה - שנרצחו".
הכניסה ללבנון
בשלב הזה ע' הייתה מוכנה לעשות כל שביכולתה כדי לקחת חלק בלחימה. "בשבוע הראשון זה גרם לי להרגיש שאני עוזרת להחזיר את ניב, ואחר כך התייחסתי לזה כתפקיד הומאניטרי עם הרבה שליחות. לא רציתי שיהיו עוד משפחות של חיילים שיעברו את מה שהמשפחה שלנו עברה".
בשלב מסוים ע' נכנסה להפוגה והתקבלה ללימודי רפואה עד שהחל סבב מילואים נוסף - הפעם בלבנון. "התקשרו להקפיץ אותי תוך שש שעות מבאר שבע לצפון, במשך חודש היינו על הגבול וקלטנו פצועים - ואז רופא של הגדוד בחטיבה שלנו נפצע וביקשו להכניס פרמדיק ללבנון. בדיעבד גיליתי שהמליצו עליי, אני זוכרת שממש שאלתי אם הם בטוחים שהם רוצים אותי - ובאותו ערב ארגנו תיק ללבנון".
ע' ארזה תיק גב וציוד רפואי ואישי, אוכל וציוד לחימה - ובשלב מסוים החלה חציית הגבול. "אלה היו תחושות סוריאליסטיות לחלוטין, להיכנס ללבנון עם נשק יחד עם הגדוד. אני זוכרת שהייתי מוקפת במלא גברים סביבי, כולם שותקים. נסענו במשאית בלי גג וכשירדנו ראיתי את השבשבות של רמת הגולן - אז אמרתי לעצמי שישראל לא כזאת רחוקה. זו היתה פעם ראשונה שעשיתי הליכה מבצעית והרגשתי קצת בטיול שנתי. כשהגיעה שעת דמדומים כבר היינו עייפים, כי הלכנו כל הלילה. פתאום היה פיצוץ, ירו לידינו פצמר או נ"ט - וזה היה 'וייק אפ קול' ונפילת אסימון שאני בלבנון".
במשך אותו שבוע ע' התלוותה לפעילויות, התלוותה לסוף השיירה של הפלוגה ועברה מבית לבית עם הציוד הרפואי. "ככה עבר שבוע - במהלך היום הכוחות מתמרנים ואני הולכת מאחוריהם בין הריסות ובתים של לבנונים, ובערב פושטים להם על הארונות ומכינים פסטה. ביום האחרון היינו אמורים לצאת עם הגדוד לארץ וכבר שלחו משאיות פנימה - ופתאום הייתה קריאה בקשר שיש היתקלות".
ברגע אחד - מאפס למאה
בשלב הזה ע' מספרת שהחלו להגיע דיווחים בקשר על פצועים. "ניסינו להבין איך אנחנו חוברים לנקודה שבה נפגוש את הפצועים, ואז הגיע צוות של הגדוד שהוביל אותנו לאירוע. תוך כדי הליכה מבצעית אנחנו שומעים בקשר דיווחים על הרוג - ואז שקט, שזה סימן לא טוב. תפסתי את צוות החובשים ואמרתי להם שזאת הפלוגה שלנו - אנשים שהיינו איתם שבוע שלם, ועכשיו הם לא חברים שלנו אלא פצועים שאנחנו הולכים לטפל בהם".
הצוות הרפואי הגיע לנקודת החבירה בסמוך להיתקלות, במטרה לטפל בפצועים. "רצנו אל רחבת מרפסת של בית וראינו פצועים שכבר מחכים לנו, והבנתי שאני באירוע רב נפגעים שעוד קורה. אני מגיעה אליהם ואת כל הפצועים שם אני מכירה בשם שלהם - אז אני קוראת לכל פצוע בשם שלו ושואלת אם הוא שומע אותי, ולוקחת לו מדדים חיוניים. וזה לא נגמר, אנחנו לא מפסיקים לקבל עוד ועוד פצועים", היא נזכרת.
מהר מאוד ע' מצאה את עצמה מנותקת רגש לחלוטין, ומפוקסת בעבודה. "זה עבד, עד לרגע שבו קמתי מאחד הפצועים ובאתי לעבור לפצוע הבא - ואני זוכרת שהסתכלתי, כי אני מכירה את האנשים האלה. מייד התנתקתי מזה והמשכתי לתפעל את האירוע. זה היה אירוע מאוד מורכב, אולי הכי מורכב שאי פעם אתפעל בחיים שלי, אירוע רב נפגעים בלבנון שבו אי אפשר לפנות פצועים - ואחריות הטיפול היא עליי".
רק אחרי 40 דקות ע' מספרת שהגיע גל פינוי ראשון. "התחלנו להעיף פצועים לאלונקות ומשם על האמרים, ואז למסוק. פינינו חבר'ה מהאר"ן הראשון ואז חזרתי לנקודת איסוף הפצועים, ואמרו לי שיש עוד פצועים בדרך. בסופו של דבר טיפלנו ב-16 פצועים עם פציעות מאוד מורכבות, ורק אחרי 4 נגלות קיבלנו הודעה בקשר שכל הפצועים החיים שהעברנו - הגיעו חיים גם לבית החולים.
"גם הפצועים הכי מורכבים הצליחו לשרוד את הנסיעה הזאת, והיה גל של התרגשות והמון תחושת גאווה. בסך הכל היו חמישה הרוגים ו-16 פצועים באירוע, ואחד הפצועים אחרי שבועיים מת מפצעיו. חזרנו לארץ בהליכה, ולא ניתן לתאר עד כמה נכנסנו אנשים מסוימים - וחזרנו אנשים אחרים".
"הייתה נפילת מתח משמעותית אחרי שחזרנו לישראל", ע' מודה, "להבין שאפשר להוריד את התיק ולעכל את מה שקרה פה. היו הלוויות ושבעות וביקור של פצועים, ותוך כדי הייתי אמורה להתחיל לימודי רפואה. בסופו של דבר סיימתי מילואים והתחלתי לימודים, אז נכנסתי למעין שגרה. במקביל החלטתי לטפל בעצמי כדי שלא יהיה לי פוסט טראומה, התחלתי טיפול אחת לשבוע - עד היום. לבסוף גם נעזרתי בעמותת 'עדן', כדי לדבר על הדברים שקרו שם, בריאיון מצולם".
למה חשוב לך לספר על מה שהיה שם?
"כדי שקולן של הנשים במלחמה הזאת ישמע. ברמה האישית, אני מרגישה שבין אם הייתי אישה או גבר - זה סיפור שצריך להישמע. חשוב לדעת את מורשת הקרב של ישראל, ולהבין שהלוחמים האלה הקריבו את החיים שלהם בשבילנו. הם גיבורים וזאת הייתה זכות גדולה בשבילי להרגיש שיכולתי להחזיר את החיילים האלה הביתה - לפחות את חלקם".
רונית שובל, מנכ"לית עמותת עדן: "אנחנו נמצאות במציאות חדשה - נשים נלחמות בשדה הקרב ולצד הגבורה והשליחות, הן נושאות גם פגיעות נפשיות עמוקות. העמותה שלנו מתמחה בטיפול בנערות ונשים עם פוסט טראומה, ונמשיך לפעול להעלאת המודעות וההכרה בצרכיהן, לצד חשיבותו של משרד הביטחון לפתח מענים ייחודיים לנשים המתמודדות עם פוסט טראומה. מודל עדן שפיתחנו בעמותה, מדגיש שתוקף והכרה במה שקרה הם הבסיס לכל תהליך ריפוי. מתוך כך, אנו ממשיכות לקיים גם את ׳נשים מספרות מלחמה׳ - כדי לאפשר לנשים שנפגעו במלחמת 'חרבות ברזל' להשמיע את קולן, ולקבל את ההכרה שמגיעה להן".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
