עברתי רגעים שלא הייתי מאחל לאף אחד, ובכל זאת הייתי עושה זאת שוב

עוד רגע אתם בבקו"ם, נפרדים מההורים, שרשרת חיול, ויאללה - לטירונות. אתם אולי נרגשים, אולי חוששים ואולי קצת מבולבלים.

מה שבטוח, בין אם אתם חושבים כך ובין אם לא, אתם ניצבים כעת בתחילת תקופה משנת חיים.

קוראים לי עמרי. לחמתי במלחמה ואני נושא את הצלקות שלה, את אלו שרואים ואת אלו שלא. נפצעתי ועברתי רגעים שלא הייתי מאחל לאף אחד.

ובכל זאת, אם תשאלו אותי אם הייתי עושה זאת שוב, התשובה שלי היא כן.

זה אולי נשמע מוזר, אבל שלוש השנים הקרובות יכולות להיות מהתקופות היפות, המעצימות והמשמעותיות בחיים שלכם. לא הולך להיות פשוט, תתמודדו עם אתגרים ותעשו דברים שלא דמיינתם שתוכלו לעשות. תשכבו עמוק בבוץ, או תקפאו מקור בשמירה על מקום שמי בכלל שמע עליו, ותשאלו את עצמכם: בשביל מה אני עושה את זה?

ברגעים האלה תביטו ימינה ושמאלה ותראו את החברים הכי טובים שלכם, אלה שלפני כמה חודשים בכלל לא הכרתם, זרים גמורים שמבלי ששמתם לב הפכו לאחים ולאחיות שלכם. תחלקו באוכל כשלא יהיה מספיק, תסחבו זה את זה, לפעמים ממש פיזית, תצחקו ברגעים הכי לא צפויים ותבכו כשאף אחד לא רואה.

הצבא יבחן אתכם, הוא ידחוף אתכם לקצה, אבל הוא גם יראה לכם את העוצמה שלא ידעתם שיש בכם - וכמה חזק הכוח של הביחד.

אחרי התמרון הראשון שלנו בעזה, 45 ימים רצופים של לחימה, סוף־סוף יצאנו הביתה. האוטובוס עובר בתל אביב, אני מתעורר מהשינה הרצופה ומציץ החוצה מבעד לחלון. אני רואה מולי את איילון פקוק, מדרכות מלאות באנשים ואת רותם סלע בענק על כל עזריאלי. אני מופתע, מתחמם ומתעצבן. מה קורה פה? אנחנו בעיצומה של מלחמה! יש חטופים בעזה! יש חיילים בפנים שמחרפים את נפשם! איך הם מסוגלים לחיות כאילו הכל כרגיל? אני ממלמל לעצמי עוד אמירות כאלה תוך כדי שאני נרדם שוב.

כשאני מגיע הביתה אני חושב על מה שקרה לי, ורק אז, כשאני מחבק את המשפחה - אני מבין. הפקק באיילון, האנשים על המדרכות ורותם סלע על עזריאלי - כל אלה יכלו לקרות כי אנחנו היינו שם! בזכות החיילים שעכשיו נלחמים ומחרפים את נפשם, מדינת ישראל יכולה להמשיך להתקיים!

בעבר אלה היו המכבים, הפרטיזנים, לוחמי המחתרות, משחררי ירושלים, ועכשיו - אתם. אז לא משנה איפה תהיו - בים, באוויר, ביבשה או בעורף - עשו את המיטב, שאפו להשפיע, שמרו על החברים שלכם, ותהיו גאים בעצמכם: אתם עושים משהו יוצא דופן.

ויום אחד, כשהמדים בארון כבר יעלו אבק, אני מבטיח: אתם תסתכלו אחורה בגאווה. עם ישראל מאחוריכם.

הכותב היה מפקד צוות בסיירת צנחנים. נפצע במהלך "חרבות ברזל"