מלחמת "חרבות ברזל" הביאה לוחמות ולוחמים רבים לנקודת מפנה בלתי צפויה בחייהם - רגע אחד שבו הכל משתנה - פציעה פיזית. היא גוררת אליה לא פעם תהליך שיקום פיזי ארוך, הכולל טיפולים רפואיים, לעתים גם נפשיים, לצד התמודדות יומיומית עם כאב וחוסר ודאות. בתוך המורכבות הזו, פצועי מלחמה רבים מוצאים מקום מפלט וריפוי ביצירה.
"ב-7 באוקטובר התגייסתי לחטיבה 401, גדוד 9 ונלחמתי בצפון הרצועה, עד להפסקת האש הראשונה. לאחריה ירדנו לחאן יונס והיינו מהטנקים הראשונים באזור - לחימה של 10 ימים רצופים, עד שאמרו לי ולצוות שאנחנו יכולים לצאת לחילוף", מספר ג'יימס, לוחם שריון במילואים, שנפגע מירי נ"ט בתחילת המלחמה ולאחר השיקום הוציא שיר עם חברו הטוב, שלחם לצידו.
"יצאנו לגבול אחרי לחימה מאוד עצימה, ובדרך לשם חטפנו נ"ט. עפו עליי הרסיסים על הרגל, שמו לי חוסם עורקים והיו צריכים לפנות אותי משם כמה שיותר מהר. בגבול חיכה לי כוח של 669 לפינוי מוסק לאיכילוב. הייתי ער כל הפינוי, כי הייתה לי תחושה שאם לא אשאר ער - אני אמות. הגעתי לאיכילוב, הכניסו אותי לחדר ניתוח והצילו לי את הרגל. עברתי מאז תשעה ניתוחים כשהאחרון היה שתל עור - כי היה לי חור ענק ברגל שהיה צריך לסגור".
אחרי שלושה חודשים בבית החולים, ג'יימס הרגיש שהוא צריך לחזור הביתה, ואכן שחררו אותו. "המשכתי שיקום-יום בהר הצופים, והיום אני שנה וחצי אחרי ועדיין בשיקום בבית הלוחם בירושלים - חדר כושר, פיזיותרפיה, הידרותרפיה. גם על הנפש אני עובד מאוד קשה, בתקווה לחזור יום אחד להיות אני. צריך להסתגל לזה שאני אדם חדש, ויש לי את הרצון לחזור להיות מי שהייתי".
עד לרגע זה ממש, ג'יימס מתאר כאבים קשים וקושי לשבת לאורך זמן, מה שמקשה עליו לעבוד או לישון. "בין אם זה בזמן לימודים או בזמן סעודת השבת, אני לא באמת שם, בגלל הכאבים. פעם הייתי אדם מאוד חייכן וזורח - ה'קרן אור' בחדר - אבל היום אני לא שם בכלל״", הוא מודה, "אני הרבה יותר מפוחד וחושב כל הזמן על סכנות, ויש את הלילות - השעות הכי רעות ביום שלי, כי אני לא בדיוק מצליח לישון כבר שנה וחצי ויש לי המון סיוטים".
איך הגעת למוזיקה?
"האמת שמכיתה ו' התחלתי לכתוב שירים. אם היה לי רע, הייתי רץ לעט ולמחברת ופשוט כותב אותם, אחד אחרי השני - מוציא הכל על הדף. גם בתחילת הלחימה, כשהיה הרבה בלבול, כאוס וחוסר ודאות - זה מה שהציל אותי ושמר אותי שפוי. בעזה, כשהיה לי כמה שניות, הייתי כותב. מסתבר שגם באשפוז, בין הניתוח השמיני לתשיעי, היו מלא שירים שכתבתי - הייתי בהשפעת חומרים אז רק אחרי חצי שנה גיליתי את זה. בכלל לא זכרתי".
בסופו של דבר, את אחד השירים שג'יימס כתב בבית החולים, הוא החליט להוציא לאוויר העולם. "השיר נקרא 'דיר טרוריסט' (טרוריסט יקר) ובו אני מנהל דיאלוג עם המחבל שעשה לי את מה שהוא עשה. לא מזמן הוצאתי עוד שיר, עם חבר מהשירות מהסדיר ומהמילואים, כי בחורף הייתה לי תקופה לא קלה - נפשית ופיזית. הכאב נהיה יותר חזק, והוצאתי שיר שבו ניסיתי לשקר לעצמי שאני סבבה ואין מה לדאוג. זה עזר לי מאוד".
מה הביא אותך להוציא את השיר?
"אמרתי לעצמי, למה שלא אוציא את זה לעולם? הרי זה מאוד עוזר בהתמודדות - וזה גם חיבר אותי לעצמי מחדש. כתבתי, הלחנתי וביצעתי את השיר עם עוד חבר - א'. מ-7 באוקטובר אמרנו שאנחנו חייבים לכתוב שיר, ואז כשהוא הגיע לבקר אותי באשפוז - אמרתי לו שעכשיו אנחנו עושים את זה, משחררים שיר שיעזור לנו ולעוד הרבה אנשים".
כך, ג'יימס מצא את עצמו כותב שיר עם חברו הטוב בחדר בית החולים, מעביר את הכאב לכדי מילים - שחור על גבי לבן. "זה היה חלק ענק מהשיקום הנפשי שלי, הזדמנות לברוח אבל מתוך זה לצמוח ולגדול בתור אדם".
גם י' בן ה-43, לוחם מילואים ותיק ששירת יותר מ-600 ימים מאז פרוץ המלחמה בתור גשש בגזרות השונות, בחר לסכם את ה"חוויה" המתמשכת בכתב - והוציא לאחרונה ספר מלחמה מנקודת מבטו. לאחר שב-7 באוקטובר קפץ באופן עצמאי לשדה הקרב והספיק להיפצע חמש פעמים לאורך המלחמה - הוא בוחר להמשיך להתייצב למילואים, ובינתיים מוצא נחמה דרך הכתיבה והיצירה.
"ב-10 השנים האחרונות אני גשש בצה"ל, ובבוקר 7 באוקטובר הבנתי די מהר מה קורה, כדובר ערבית. לכן, החלטתי לקפוץ ממועצה אזורית לכיש אל שדרות, לא היה לי נשק או עם מי להילחם, אבל התחברתי ללוחמים המסתערבים ונלחמנו בכל העוטף - כולל באזור הנובה, התופת של התופת", הוא מספר בשיחה עם "ישראל היום". "שרדנו עם שישה פצועים ומהרגע הזה מתחיל הסיפור שלי, כשמהשבוע הראשון של הלחימה לקחתי על עצמי להתחיל לכתוב ולסכם לעצמי מה היה שם".
וכך, כבר באותה שבת י' פתח קבוצת וואטסאפ עם עצמו וקרא לה "יומן מלחמה". "כל יום כתבתי, בצורה עקבית, מרגע התמרון והכניסה פנימה לכל הגזרות. כגשש חוד עברתי בין יחידות שונות וכל הזמן כתבתי - בבית חאנון או בחאן יונס ובג'באליה, וכשעברנו ללבנון ולסוריה הכתיבה המשיכה גם לשם".
בסופו של דבר, י' הצליח לצבור מסה קריטית של מילים בתוך 600 ימי לחימה, כולל במבצע 'עם כלביא'. "הרבה אמרו לי שגם כמסמך היסטורי וגם ככניסה לראשו של לוחם, אני צריך להוציא את זה החוצה. בהתחלה לא הסכמתי, כי זה הרגיש לי אישי, עד שאמרו לי שזו חובה אזרחית", הוא מודה, ומסביר כי התכנים בספר בכל זאת צונזרו.
"יש דברים שלעולם לא נכתבו, גם לא ביני לבין עצמי. יש דברים שאי אפשר לספר מבחינת הרגישות שלהם, דברים שאפילו לאשתי לא סיפרתי. חשוב להבין שכבר ב-7 באוקטובר יצאתי ב-7:10 בבוקר, וחזרתי בעשר בלילה. הגעתי הביתה, סגרתי את דלת הרכב - וידעתי שאלה דברים שיישארו רק אצלי, לעולם".
כשי' ניגש לבית הדפוס, כדי לאסוף עותקים של הספר עבור אשתו וילדיו, הוא מצא את עצמו מתרגש באופן יוצא דופן. "הרגשתי כמו בלידה של אחד הילדים שלי, היו שם צירי לידה ויצירה שנבעו מהלב והנפש. זה ערבוב בין רגשות למחשבות ותובנות, מעין פריקה וגם כלי תרפי. כשמצאתי את עצמי עורך את הדברים, שנה וחצי מאוחר יותר - זה היה גם תהליך של עיבוד".
"הספר למעשה מציג עדות כפולה, כי 07:10 בבוקר זו השעה שהחלטתי לצאת מהבית אל החלל הגדול והשאול - מתוך קריאת 'הנני' עמוקה" הוא אומר, "ובתור גשש, יש גם עדות שהאדמה מספרת - ואני הצינור שמתווך בינה לבין הקורא. האדמה יכולה להראות סימני דם וגרירה או שינויים של הקרקע, שמראים אם מחבלים התעסקו שם במנהרות או הטמינו גופות או אפילו פירים. כגשש אני מסתכל על קירות ומחפש טביעות אצבעות וסימנים אחרים, שאותם אני מחבר לכדי סיפור שלם".
איך אפשר לחיות מחדש כאלו זוועות - ולהישאר שפוי?
"היו תכנים די מגעילים ולא נוחים. למשל, כשהיינו צריכים להגיע לגופות של מחבלים, הייתי פותח מצלמה בטלפון - ומסתכל דרך המסך, ואז זה כאילו אני רואה סרט. ממש מסגרתי את זה לעצמי ככה".
את השיטה הזאת הוא מספר שאימץ כבר בשבוע השני למלחמה, כשהיה צריך לסרוק הרבה שטחים של מחבלים. "ראיתי מייד איך זה משפיע על האופן בו חוויתי את הסיטואציה. וגם כלי הכתיבה הוא תרפי לגמרי, כי זה על בסיס יומיומי וזה ממש הכריח אותי כל יום לעבד את הדברים".
במהלך המלחמה י' נפצע חמש פעמים, אבל שום דבר לא עצר אותו בעשייה ובכתיבה. "חלק היו פציעות בטיחות, כמו מבואת בית שקרסה עליי ושברתי צלעות, ובפעם אחרת נפצעתי ממטען. כל הגוף שלי בער והייתי צריך לכבות את עצמי, וזה מלווה אותי עד היום - כי מאז אני עם צפצופים באוזניים, עד סוף חיי", הוא אומר בתסכול.
"זו פציעה חריפה שלא ניתן להסביר, זה מטריף את הדעת. גם לשריפה עצמה יש לי פלשבקים, חצי נוירולוגים וחצי פיזיים. זה מה שהביא אותי בחודשים האחרונים לבית הלוחם בבאר שבע, ושם אני עושה שיקום 4-5 ימים בשבוע עד היום.
"השקעתי בגוף שלי מתחילת המלחמה כמו שהשקעתי בנפש, ולפעמים הייתי עושה יוגה על גג בית בעזה כדי לשמור על האיזון". בימים אלה המשפחה עדיין קוראת את הספר, כדי להבין קצת יותר ממה שעבר על יקירם בימים שלא היה בבית - ולהכיר יותר מקרוב את הסיפור שלא סופר על גיבורי 7 באוקטובר.
יו״ר ארגון נכי צה״ל, עו״ד עידן קלימן מסר: ״למעלה מ-19,000 פצועות ופצועי צה”ל וכוחות הביטחון, בגוף ובנפש, מוכרים כנכי צה״ל במעמד 03 מפרוץ המלחמה- מספר בלתי נתפס אשר הולך וגדל מידי יום. לכל אחד מהם מסע שיקום ארוך ומאתגר. הגיבורות והגיבורים הללו מצטרפים לעשרות אלפי פצועות ופצועי כוחות הביטחון אשר נלחמים מידי יום את המלחמה שאחרי המלחמה ומשתקמים בתמיכת ארגון נכי צה"ל.
תפקידנו כארגון להילחם למענם ולתת להם מעטפת אישית ושיקום מיטבי- אנחנו כאן עבור אלו ששילמו בגוף ובנפש כאחד. בתי הלוחם שלנו פזורים ברחבי הארץ למען הפצועות והפצועים, ובהם מגוון פעילויות ספורט ותרבות, טיפולים, קבוצות תמיכה, אירועים ובעיקר קהילה תומכת אשר מזכירה להם כל הזמן כי גם אחרי פציעה, מורכבת ככל שתהיה, הם יזכו לחיות חיים מלאים כאזרחים פעילים ותורמים בחברה הישראלית״
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו