תוכנית ״עדים במדים״, שבמסגרתה חיילי צה״ל יוצאים למסע לפולין ומתחברים מחדש לשורשים של העם היהודי, חזרה לראשונה מזה שש שנים, ולפני כשבועיים במסגרתה, כ-200 קצינים, אזרחים עובדי צה״ל ונגדים בצבא, המריאו יחד מהארץ, ופסעו במדים בין מחנות ההשמדה.
אל״ם עינת אלבלק (42) מקריית אונו, רמ״ח מגן שסבתה הייתה שורדת שואה ונפטרה בגיל 101, לקחה חלק מהותי במסע. בשיחה עם "ישראל היום" היא מספרת על רגעי הכניסה למחנה אושוויץ-בירקנאו, בתור מפקדת במדים, ועל רגעי התקווה והקושי במסע האישי והלאומי.
"לעמוד שם זקופים, לשיר את שירת התקווה ולהצדיע - זה הניצחון הכי מתוק שיכול להיות", היא מתארת, "מצאתי את עצמי עומדת שם וחושבת על המספר שהיה חקוק על זרועה של סבתי, והיום הוא חקוק אצלי בלב".
הסיפור של אל"ם אלבלק וסבתה, ילידת צ'כוסלובקיה, אמנם פרטי, כאך מעט לכל אחד מאיתנו יש סיפור משפחתי כזה, של חברים או מכרים קרובים. "הסיפור שלי זה סיפורו של העם, לכן זו הייתה עוצמה גדולה עבורי לעמוד שם, במיוחד עכשיו", היא משתפת, ברקע המלחמה.
"הרבה שנים המשפט 'לעולם לא עוד' נאמר עם המון סימני קריאה, ואז הגיע כישלון 7 באוקטובר, ואני שואלת את עצמי, 'האומנם לא עוד?', ותוהה אם עשינו הכל כדי לעמוד מאחורי זה. ודווקא 7 באוקטובר זאת בעיניי התשובה הכי חזקה", היא מסבירה. "דווקא זה מוכיח שצריך להיות על המשמר בשביל שלעולם לא יהיה עוד, זה לא נגמר ולא ייגמר אף פעם".
זה מה שהביא את חיל החינוך להוציא משלחת דווקא עכשיו?
"דווקא בתקופה הזאת יש משהו שמאוד מחזק את צדקת הדרך, ונותן תזכורת חשובה למה שעבר העם הזה. עכשיו יש לנו מדינה וצבא, ואומנם המצב לפעמים לא קל, אבל אנחנו במקום אחר, וזאת תזכורת חשובה למערכת הצבאית וגם לאזרחים, איך המצב נראה כשלא היה לנו צבא או מדינה".
במהלך הביקור במחנה הצטרף אל המשלחת אריה פינסקר בן 95 ששרד את אושוויץ-בירקנאו, ומסר עדות. "נכנסנו למחנה והצדענו לו, והוא הצדיע לעברנו בחזרה", עינת מתארת את אותם רגעים שלא הותירו עין יבשה. "ראש המשלחת העניק לו דרגות קצונה מראש אכ"א, והבן שלו עמד לידו".
האדמה זוכרת
אל"ם אלבלק מתארת את המסע כזכות גדולה שהיא זכתה לממש, בתור קצינה בכירה ומפקדת מערך מגן בחיל החינוך והנוער. "סבתא שלי הייתה אומרת שכשאני על מדים - ניצחתי את היטלר. היו לה שלושה ילדים ו-10 נכדים, אז היא הייתה אומרת שהיא עשירה. צריך להבין שאז, בחלומות הכי המתוקים שלהם, הם לא דמיינו את עצמם עומדים באותו מחנה כשצבא שלם מאחוריהם".
גם סגן א' (23) מרמת גן לקח חלק פעיל במסע החשוב, בתור נכד לסבא וסבתא ניצולי שואה. כחודש לפני שיחל את תפקידו כמפקד דבורה בזירת ים סוף, הוא חוזר מפולין עם לא מעט כוחות מחודשים, בשל תחושת השליחות הגדולה.
"החל מספטמבר אהיה אחראי על צוות לוחמים אורגני וקבוע בספינה, שבה נחיה ונגור ובה נדאג לטפל, בחוף ובנמל, כדי שכאשר תגיע שעת השין, נפגע במטרה בדיוק המירבי".
כשהם מסיירים לאורך הגבולות עם ירדן ומצרים, ודואגים לכשירות הכוחות והספינה, א' מתאר שגרה מבצעית שוחקת למדי, שקיבלה משמעות מחודשת במסע. "לעמוד באתרים ובמחנות השואה במדים ולשיר את ההמנון, נותן לתפקיד שלך משנה תוקף מטורף. זה לא מסע קל, הוא מאוד אינטנסיבי, אבל הוא חשוב לעם שלנו ולי אישית, בפן המשפחתי".
א' מספר שסבא שלו היה ניצול שואה מאמסטרדם, שהגיע לגרמניה ועלה ארצה לקראת סוף המלחמה. סבתא שלו הגיעה מליטא, שם התחבאה מתחת לאדמה לאורך כל המלחמה, בזכות שכנים שהוכרו כחסידי אומות עולם. "זה נושא מאוד משמעותי אצלנו בבית, והיה לי חשוב לספר את הסיפורים האלה באדמת פולין. לא ציפיתי כמה אימפקט רגשי יהיה לדבר הזה, במיוחד בתקופה של מלחמה, שמעצימה את תחושת השליחות".
אומנם סבא וסבתא של א' כבר אינם בחיים, אבל באותם רגעים על אדמת פולין - הוא הרגיש אותם היטב בליבו. "זאת גאווה כפולה עבורי, ואני בטוח שזה היה מביא להם תחושת גאווה. היום אני גאה להיות יהודי-ישראלי וקצין לוחם בצה"ל, והמסע רק העצים את החיבור למשימה ולמטרה, ובסופו של דבר הכניס רוח למפרשים", הוא מסכם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו