אלון קמינר, לוחם בן 28 שנפצע באורח קשה במהלך מלחמת "חרבות ברזל", משיק הערב (שלישי) סדרת רשת חדשה בשם "בכל מקום". במסגרתה, הוא מלווה ארבעה פצועי מלחמה בתהליך שיקומם דרך ראיונות אישיים ומציג את ההתמודדות והאתגרים שבתהליך המורכב.
"המטרה שלי היא לתת אימפקט חברתי, אני מוכוון לעשיית הטוב ולא למטרות רווח ויש לי שותפים שעוזרים לי להגשים את זה", אומר קמינר בשיחה עם "ישראל היום", רגע לפני השקת הסדרה.
קמינר, שהוגדר כפצוע קשה, איבד במלחמה את שתי ידיו, רגל אחת ועין אחת, בעת פעולה מבצעית כלוחם בסנפיר. כיום, השליחות שלו נטועה עמוק בדאגה לפצועים אחרים - אחיו ואחיותיו לנשק.
איך הכל התחיל?
ביום העצמאות בשנה שעברה, בעודו בתהליך שיקום בבית החולים, חבר אלון ל"רנואר" במסגרת קמפיין ארוך-טווח אשר שם דגש על פצועי המלחמה. את הקמפיין יזם אלון עצמו, ומטרתו הייתה ללוות את הפצועים בתהליך שילובם בחברה. לדבריו, זו הייתה נקודת הזנקה חשובה גם לפרויקט הנוכחי - סדרה בבימוי של הבמאי והיוצר אור סיט. "'רנואר' עושים יחד איתי עבודה משותפת, משקיעים את המשאבים שלהם כדי לעשות את העולם למקום טוב יותר, בעזרת הכלים שיש להם כחברת אופנה כחול-לבן", קמינר מסביר.
לדבריו, ההוכחה הבולטת ביותר לכך שמדובר בפרויקט שרואה לנגד עיניו קודם כל את פצועי המלחמה, היא העובדה שאל ערב ההשקה של הסדרה יגיעו חיילים, חלק נפצעו קשה, ולמרות שלא השתתפו בפרויקט - הם בחרו להגיע ולתמוך. "בתור מי שחי את העולם הזה, אני יודע שאנחנו לא מגיעים לאף מקום שבו אנו משמשים כ'קישוט', אבל בפרויקט הזה אנחנו מרגישים שווים ושותפים פעילים".
"הקמפיין הקודם שעשינו, הוביל לגל פרסומות בהשתתפות של קטועים", מסביר קמינר מה הוביל אותך ליצור סדרה, "מאוחר יותר, ישבנו והבנו כמה שהאימפקט של הפרסומת הזאת היה אדיר. ראינו קטועים של 20 ו-30 שנה שהתחילו ללכת עם מכנסיים קצרים ולחשוף את הפרוטזה, והרגשתי שזאת הסיבה שאני קם בבוקר. מדובר פה בחיים אמיתיים של בני אדם.
"לכן, רציתי להמשיך להתעסק בזה, והיה לי ברור שאני רוצה להגיע לקהל הצעיר שלא רואה טלוויזיה או נכנס לאתר של ביטוח לאומי, אלא לטיקטוק ולאינסטגרם. רציתי ליצור אימפקט משמעותי אצל קהל רלוונטי שעוד אפשר לחנך אותו והוא נמצא ברשתות החברתיות".
אל מי בעצם הסדרה פונה?
"לפצועים עצמם. יש כ-15 אלף פצועים רק מ'חרבות ברזל', ואני רוצה להגיע אליהם במטרה שירגישו שייכים. שיוכלו לצאת לבר ולהזמין בחורה לדייט, ולעשות כל מה שחבר'ה צעירים אחרים עושים. אני לא רוצה שהחוויה של הפציעה תעצור אותם, ואכן יש תחושה יותר טובה להרבה מהפצועים, ממה שאני שומע".
"האופנה צריכה להוביל את השיח הציבורי קדימה, בעודה מגדירה מה יפה ומה לא יפה", קמינר אומר, "כשחברת אופנה צעירה אומרת מה יפה - אנשים מקשיבים לה. וזה עובד ברמה שחבר קטוע כבר אמר לי להפסיק לנרמל את זה, כי הוא לא מרגיש מיוחד. בסוף, אנחנו רוצים שאנשים יסתובבו עם הפרוטזה ויקבלו את מה שמגיע להם מהחברה - וזה לא רק פונה אל הפצועים הקשים. הציבור הכללי צריך עזרה בלהיחשף לתחום הזה, להבין שאנחנו אנשים עם חיים, ואנחנו שואפים דרך הסדרה לעורר השראה ולגרום לאנשים להבין את זה בדיוק".
מה המסר שאתה רוצה שהצופים יצאו איתו?
"לפעמים נכה צריך עזרה בפתיחת דלת ואנשים מפחדים לגשת. המטרה שלי היא ליצור גשר וממשק דרך הנרמול של הפציעה. בפרויקט יש קריאה ברורה - לעורר השראה בפצועים אחרים ובאנשים שחווים קושי וקשה להם לראות לאן החיים שלהם הולכים. לכן, יש בסדרה נגר בלי רגל וטניסאי בלי שתי רגליים וסטודנטים שמדברים כולם על החוויה כקטועי רגל ופצועי מלחמה, וגם אני סטודנט מדבר שם על מוזיקה ככלי לריפוי והתמודדות".
דרך הסדרה, קמינר שואף להראות לאנשים שנפצעו וחווים תקופה קשה, שאפשר להשתקם ולעשות את הכל. זה לא קל, אבל זה אפשרי. "לפעמים יש התקף כאבים, ומדברים על הקושי, ואז עושים מה שצריך למרות זאת, כי זאת האפשרות היחידה", אומר קמינר, "החלום שלי זה שמישהו יישב בבית ויגיד שאם אני יכול, גם הוא יכול - אבל בטקט וברגישות".
הסדרה, שמושקת היום בערוצי הסושיאל של קמינר ושל רנואר, כוללת ארבעה פרקים באורך של כ-2 דקות וחצי. המטרה ברורה - לתת כוח למי שצריך, ובמקביל לעורר מודעות אצל כל היתר. "החברה צריכה לזכור שיש חלק גדול במדינה שעבורו המלחמה לא תסיים לעולם. הלוואי שכל אחד בחלקת האלוקים הקטנה שלו יחשוב איך הוא יוכל להפוך את החיים של אחרים לטובים יותר. בין אם בתעסוקה, תרומה, הנגשה או אפילו חיוך או מבט טוב ברחוב. שמי שיש לו כוח, יבחר להשתמש בו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו