תפילות תשעה באב, לצד כאב טרי על קברים חדשים: החורבן הוא לא רק היסטורי

פעם מילה כמו חורבן, נשמעה לי מנותקת ורחוקה. מאז הרצח של אחי קובי ז"ל, שנרצח בגיל 13 בפיגוע טרור, אני יודעת מהו חורבן אמיתי, זה שמותיר משפחה שבורה, חיים שנעצרים באחת, והחלל שהוא מותיר שאין לו סוף. אני לא חושבת קודם על ההיסטוריה הרחוקה, אלא על חיי האישיים. מאז תחילתה של מלחמת חרבות ברזל, החורבן הזה קיבל ממד נוסף. מאות משפחות נוספות חוות את מה שאני ומשפחתי עברנו, אובדן שאין לו נחמה וכאב שאינו עוזב.

במגילת איכה כתוב: "בָּכוֹ תִבְכֶּה בַלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ, אֵין לָהּ מְנַחֵם" (איכה א', ב'). אין תיאור שמסביר טוב יותר את הכאב של האבלים, את הדמעות שלא פוסקות, את הבדידות שהכאב מביא איתו. אני זוכרת את הלילות האלה גם בחיי האישיים, כאחות שכולה לקובי ז"ל. אין נחמה לאובדן כזה. אין דרך לחזור לשגרה שהייתה. יש רק חיים שנחלקים ללפני ואחרי.

תשעה באב הוא יום של זיכרון לאומי. אנחנו מתאבלים על חורבן בית המקדש, על אובדן הבית הפיזי והרוחני של עם ישראל, על הימים שבהם נאלצנו לעזוב את ירושלים ולשאת את כאב הגלות. זהו יום שמלמד אותנו שוב ושוב על המחיר של שנאת חינם, של פילוג, של אובדן הדרך.

מאז תחילתה של מלחמת חרבות ברזל נוספו ל"קרן קובי מנדל" יותר מ־750 משפחות שכולות חדשות. 750 עולמות שנשברו באחת. ואני פוגשת אותם, את ההורים שמאבדים ילד, את האחים שהעולם שלהם נעצר, את היתומים שמנסים להמשיך בחייהם ללא אב, ואני רואה בעיניים את הכאב הזה, החורבן האישי שמזכיר כל כך את חורבן הבית.

אויבינו מנסים לקרוע אותנו מבחוץ, אבל אל לנו לתת להם את הניצחון. בתוך כל זה, הפילוג בעם שלנו הולך וגדל. אנחנו יודעים ששנאת חינם החריבה את בית המקדש, והתחושה היא שגם היום, בעיצומו של משבר לאומי, אנחנו מתקשים למצוא את המכנה המשותף שמאחד אותנו. המשפחות השכולות, אלה ששילמו את המחיר הכבד ביותר, מסתכלות על זה מהצד. הן הקריבו את היקר להן מכול, והן מבקשות דבר אחד: שההקרבה לא תהיה לשווא. שנפילת יקיריהן תהיה לקריאה לבנייה מחדש, לא להמשך השסע.

ב"קרן קובי מנדל" אנחנו עושים כל שביכולתנו כדי לעמוד לצד המשפחות האלו. עם סדנאות תרפיה, קבוצות שיח, נופשים טיפוליים, מחנות קיץ לילדים ואחים שכולים. אנחנו יוצרים להם מרחב שבו לא צריך להסביר, שבו מותר פשוט להיות איך שהם מרגישים, עם הכאב ועם הדמעות. אבל התמיכה האמיתית לא יכולה להיות רק שלנו. היא צריכה להיות של כולנו, כחברה.

ובתשעה באב הזה, כשאני רואה המוני אנשים מתפללים בכותל, קוראים את מגילת איכה ומבקשים נחמה על חורבן הבית, אני חושבת גם על ההלוויות של החיילים שנקברו בשבוע האחרון, על משפחות שנפרדו מהיקר להן מכול בעיצומם של ימי המצרים. התמונה הזו, של תפילה על חורבן לפני אלפיים שנה לצד כאב טרי על קברים חדשים, ממחישה את הכמיהה שלנו לגאולה אמיתית, ליום שבו לא נבכה עוד על אובדן. כאחות שכולה, אני נושאת תפילה אישית לצד הציבורית: שנזכה לראות בבניין אמיתי של תקווה וגאולה.

כולי תפילה בשנה זו שנזכור שהחורבן לא נמצא רק בעבר הרחוק, אלא גם כאן, בכל בית של משפחה שכולה. שהשנאה והפילוג לא יכולים להמשיך ללוות אותנו. זה הזמן לבחור באהבת חינם ובבנייה מחודשת של חברה שמחבקת את הפצועים שלה ולא שוכחת אותם.