גם אחרי שנגמרים ימי מהמילואים, גם בזמן הפסקת אש, גם כשיוצאים הביתה, הקרבות אולי נגמרו, אבל הלוחמים לא באמת חוזרים הביתה. הם חוזרים עם שקט צורם בראש, עם עיניים פקוחות בלילה, עם צעקות שאין להן מילים, עם רגשות אשם ופחדים ממה שהפכו להיות. ואני אחד מהם.
אני כותב את השורות האלה מתוך כאב אישי עמוק ומתוך דחיפות. חבר קרוב שלי, החייל אלירן מזרחי ז”ל, היה מוכר כנפגע פוסט טראומה. הוא שירת במילואים למרות מצבו הנפשי הקשה, סחב על גבו פציעה שאי אפשר לראות בעין. חודשיים לאחר סבב שירות - ויום לפני שהיה אמור לחזור לעוד סבב מילואים - הוא התאבד.
מותו של אלירן לא היה בלתי צפוי. הוא היה זעקה שלא נשמעה. והוא לא לבד. אלפים של לוחמים ולוחמות מסתובבים בינינו, נראים שלמים מבחוץ - אבל נשברו מבפנים.
אני מדבר עם פצועים רבים. כמעט בכל יום. עם אלו שעדיין מחזיקים מעמד, ועם אלו שכבר לא בטוחים אם יש בשביל מה. הייאוש ניכר בשיחות.
הכי קשה בבית
כשאתה חוזר הביתה - מתחיל המאבק הקשה מכולם. הקושי לחזור עם הסבל הנפשי, עם החרדות, הפלאשבקים, ההתפרצויות - ולדעת שאתה כבר לא אותו אדם. שאתה לא “האריה של הבית” שהיית. שאתה לא מגן - אלא נטל. גורם שלילי, מאיים, לפעמים אפילו מפחיד עבור היקרים לך ביותר. זה בלתי נסבל.
הבושה הזאת, התחושה שאתה מאכזב את האנשים שאתה הכי אוהב - מכרסמת מבפנים. וכשאין תמיכה אמיתית ובעיקר - הבנה - זה עלול להיגמר באובדן.
לא משנה כמה היית גיבור בשדה הקרב, או כמה הובלת את הפלוגה - למלחמה הזאת, של הנפש, לא התאמנת, לא הכנת את עצמך, ובמלחמות כאלו שבאות בהפתעה - אם לא מגיעה עזרה מהירה מבחוץ, קשה מאוד לנצח.
אחת הפציעות הקשות בשדה הקרב היא פציעה שמובילה לאיבוד דם. פציעה חמורה עוד יותר - היא זו שמובילה לאיבוד דם ואינה נראית. ולכן, כל איש רפואה לומד שצריך לחפש פציעות מדממות נסתרות ולטפל בהן – כאלו שהעין לא רואה ולטפל בהן במהרה.
פוסט טראומה היא בדיוק כזאת: פציעה קשה, כואבת, מדממת - אך בלתי נראית. ודווקא בגלל זה, רבים מאיתנו נאלצים להיאבק שוב ושוב כדי שיאמינו לנו. כדי שנקבל עזרה. כדי שלא נישאר לבד. כדי שמישהו יעצור את הדימום הזה.
זה חייב להיפסק. מדינת ישראל, שמקדשת את לוחמיה, לא יכולה להרשות לעצמה לאבד אותם כשהם חוזרים. דרוש מענה מערכתי - בזיהוי מהיר, בליווי, בטיפול, בהכרה אמיתית. אנחנו לא "מקרים סוציאליים". אנחנו לוחמים. נתנו את הגוף והנפש – ומגיע לנו שיטפלו בנו בכבוד.
החברה הישראלית יודעת להיות שם בשעת לחימה. עכשיו הזמן להיות שם גם בשעת שבר. אנחנו כאן. אנחנו רבים. אנחנו מדממים. ואנחנו זקוקים לכם - עכשיו.
הכותב הוא מפעיל צמ"ה, לוחם בהנדסה קרבית, אבא ל-6 מאשקלון
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו