"בכל גיוס מחכה אוטובוס לחיילות שיבקשו כלא": המאבק לשינוי תדמית התצפיתניות

עוד לפני 7 באוקטובר המוניטין של תפקיד התצפיתניות נחשב בעייתי. אך מאז המחדל וההפקרה באותו יום שבת, התקבע דימוי התפקיד בתודעה הציבורית ככרוך בתנאים גרועים וכנתון ליחס מזלזל מצד הדרג הפיקודי.

המוניטין הבעייתי, בלשון המעטה, שאפף את התפקיד "תצפיתנית", אינו חדש. זה עשורים, התגובות של חיילות ששובצו לתפקיד היו של אכזבה, וגררו ניסיונות התחמקות. "זה ידוע שבכל גיוס של תצפיתניות עומד אוטובוס שמחכה לחיילות שיבקשו כלא", אומרות מי שהיו תצפיתניות בעבר, עפרי עיני (30), זהר כץ (21), ושי לוי (25), שמחליטות להתראיין במטרה ברורה - להחזיר עטרה ליושנה, או במילים אחרות - להדגיש ולהבהיר את המהות והחשיבות של "העיניים של המדינה".

"אף אחד לא מתווכח על זה שמדובר בתפקיד לא פשוט, אבל הוא כל כך הרבה מעבר לזה", אומרת עיני. "חלק מהסיבה שאנחנו מתראיינות זה להציג את כל התפקיד - את המשמעות שלו, את המקצועיות שלו, וגם את החשיבות שלו, לצד הקושי". עיני, ששירתה במהלך מבצע "צוק איתן" בגזרת איו"ש ולאחר מכן יצאה לפיקוד באותה הגזרה, מודה שהגיבה בתחילת הדרך באותה התנגדות רווחת לשיבוץ לתפקיד.

"שמעתי שזה לא תפקיד טוב, ואמרתי 'אני יוצאת מזה'. ניסיתי ולא הצלחתי, כמו הרבה בנות, אבל כששומעים מה בנות עשו בשירות שלהן, מתחילים לקבל תמונה שהיא הרבה יותר גדולה ממה ששמעת לפני זה. היתה לי תקופה של חברות מדהימה".

"קשה בכל תפקיד בצה"ל, אני לא חושבת שהתפקיד הזה שונה במובן הזה", אומרת כץ. "בסוף, מרגישים הרבה יותר משמעות מאשר קושי. התחושה הזאת של לסכל אירוע ביטחוני ולדעת שבסוף העיניים שלך היו מה שעשה את השינוי - באמת אין משהו שמשתווה לזה. המשמעות והחשיבות של תפקיד התצפיתנית מנצחות כל קשה, כל מפחיד וכל רע בתפקיד הזה".

גם עשור לאחר השירות לא ניתן לפספס את גאוות היחידה שחשות התצפיתניות, למרות רעשי הרקע השליליים סביב התפקיד. לתחושתן, השיח מתמקד בראייה חלקית של תנאי התפקיד ולא במהותו. "זה ממש לא רק להסתכל על המסך", מדגישה עיני.

"עניין של חיים ומוות"

"יש פה המון חשיבה מבצעית ומקצועיות מטורפת: גם בלהכיר כל דבר בגזרה ולדעת לזהות אם משהו חריג, איך לנהל אירוע במידה, איך את מכווינה את הכוח, איך הכי נכון לפעול, לאן המחבלים ילכו", מסבירה עיני. "זה ברמה שהלוחמים סומכים עלינו אם הם יזוזו ימינה או שמאלה, וזה עניין של חיים ומוות. הם כל כך מתרשמים, שהם אומרים 'אנשים צריכים להיות ברגע הזה בחמ"ל כדי לראות כמה אתן משמעותיות', ומצד שני, הם אומרים 'אבל אני לא הייתי מסוגל לשבת בעמדה ארבע או שמונה שעות'. ואני אומרת להם, אתה כן יכול, כי אתה מבין שאתה עושה פה משהו גדול".

"רק כשאת בפנים ואת חווה את התפקיד, את מבינה עד כמה המילה שלך משמעותית - מול הכוח שבשטח שצריך אותך, או מול המפקדים הבכירים יותר", מספרת לוי, ששירתה כקצינה בגזרות עזה ומצרים. "אין הרבה אנשים שיש להם הזכות להגן על המדינה הזאת, ואני חושבת שלי ניתנה הזכות בתור תצפיתנית".

אך לצד תחושות הסיפוק והמשמעות מהתפקיד, לא ניתן להתעלם מהטענות החוזרות על תנאים בעייתיים ותחושה שמזלזלים בהתרעותיהן - כזו שעלתה לכותרות בעיקר לאחר 7 באוקטובר.

לחיילות המשוחררות ברור שלא הכל ורוד, אך הן מציינות מגמה מתגברת של שיפור. "התנאים של התפקיד משתפרים כל הזמן. אם זה מגורים, משפצים חמ"לים ומטבחונים, אם זה יציאות בית. אני חושבת שאם מסתכלים על התנאים של התפקיד הזה לעומת תפקידים אחרים, הוא לא פחות טוב", מדגישה כץ.

"תמיד יש מה לשפר"

"אני חושבת שהרבה מהדיווחים על מחסור באוכל לא בהכרח נבדקים בסוף אל מול אותו חמ"ל", אומרת לוי. "חוויתי את זה כמה פעמים וביקשתי תמונות, והמקרר היה מלא. אני חושבת שתמיד יש למה להשתפר, ואני לא חושבת שאנחנו נמצאים במקום שהתנאים בו הם הכי מצוינים שיש, זה כן משהו שעובדים עליו".

עיני מדגישה שלמרות שנחשפה להתנהלות מזלזלת, אין לכך מדיניות הכלה. "זה קרה, אני לא יכולה להגיד שזה לא קרה, אבל אני חושבת שהקצינה והמפקדת באותה סיטואציה שמו לזה סטופ מהר מאוד. אנשים לאורך הזמן הבינו שאין לזה מקום, יש התפתחות ויש מודעות".

מעבר לשינוי השיח הציבורי, היה דרוש מענה גם ברמה המעשית לחששות של מגויסות עתידיות לתפקיד. להן ניתנו ליווי וסיוע, במיוחד לאחר טבח 7 באוקטובר. שירלי שטרית ורוני שיין, סטודנטיות לתואר שני בתקשורת עם התמחות בניהול קהילות דיגיטליות במכללה האקדמית ספיר, החליטו להקים את קהילת "אחות לתצפית" - קהילת תצפיתניות עבר, הווה ועתיד, שהוקמה מתוך ההבנה שרק תצפיתנית יכולה להבין תצפיתנית. "המטרה היתה לאגד את כולן לפלטפורמה אחת שבה כולן יוכלו לשתף את הרגשות, התחושות והשאלות שצפות".

שירלי ורוני, שהקימו את הקהילה בעזרת תמיכת מיזם "פועלים לעתיד" של בנק הפועלים, מבקשות למצות את הכוח של הרשתות החברתיות כדי להעביר את המסר לתצפיתניות בהווה ובעתיד: "הגענו להבנה שרובן נמצאות בטיקטוק, לכן פתחנו עמוד נוסף שיחשוף אותן לקהילה באמצעות תכנים שמדברים את השפה של התצפיתניות: טיפים, מידע על השירות וחוויות אישיות", מתארת שירלי. "ההודעה הראשונה שקיבלנו היתה מחיילת שכתבה שנחשפה לסרטונים שלנו ולפעילות של הקהילה, וביקשה עזרה במילוי טופס 55 לשינוי שיבוץ. באותו רגע הבנו שאנחנו מצליחות לייצר שינוי אמיתי בתודעה, וזה ריגש אותנו יותר מהכל".

השינוי מגיע מבפנים

גם בצה"ל השכילו לזהות את הכוח שבאחוות התצפיתניות ויזמו את פרויקט "אחות גדולה", שבמסגרתו החיילות בקורס מפקדות יוצרות קשר אישי עם כל אחת מהמלש"ביות ומסבירות להן על התפקיד ואף מגיעות ללוות אותן בבקו"ם ביום הגיוס. בצה"ל מדווחים כי בזכות פרויקט זה גויסו 50 תצפיתניות יותר מבשנה שעברה. עוד תובנה שאליה הגיעו בצה"ל, היא ש"יחסי הציבור" הטובים ביותר לתפקיד מגיעים מהחיילות עצמן דרך הרשתות החברתיות, שבהן באות לידי ביטוי חוויית השירות ואחוות האחיות הנרקמת במהלכו.

עם זאת, לדברי עיני, יש צורך בליווי התצפיתניות גם לאחר השירות, הכרוך בחוויות לא פשוטות ובלחץ. כדי לתת מענה מיידי לתצפיתניות בשטח אך גם למשוחררות טריות, הוקמה עמותה רשמית עבורן שמטרתה ללוות, לתמוך ולסייע להן. חלק מפעילות העמותה כולל מפגשים, אירועים, ואף מסעות עיבוד לחו"ל, כשהראשון בהם כבר יצא לארה"ב. "אנחנו חושבים שיש פה איזשהו שינוי שדרוש גם מבחינת המוניטין של התפקיד וגם מבחינת הדברים הטובים שאפשר להעניק לבנות אחרי השירות", אומרת עיני, "פשוט מגיע להן".

בהכנת הידיעה השתתפה רונית זילברשטיין.