"הגזרה שלנו היא בני ברק": מחלקת החילוץ החרדית הראשונה בצה"ל נחשפת

"הגזרה האופרטיבית שלנו היא בני ברק", פותח בדבריו סרן (במיל') מנדי בלוי, מקים המחלקה החרדית באחד מגדודי החילוץ במילואים של פיקוד העורף, והעומד בראשה כיום. "אותה עיר חרדית, אולי החרדית ביותר שיש", משתעשע. קראתם נכון – בני ברק. לא רצועת עזה, לא גבול הצפון וגם לא אזור יהודה ושומרון. הפעם, מדובר במקרה שונה בתכלית, כזה שמערב כרבע מיליון תושבים חרדים מזרמים שונים יחד עם 40 חיילי מילואים, חרדים אף הם, בין רחובות רבי עקיבא לחזון איש, בימי המלחמה הקשה ביותר שידעה מדינת ישראל.

שנת 2022. מנדי, אז חבר במועצה האזורית שדות דן ושותף בעסק של מצות כפר חב״ד, מקבל טלפון עם הצעה מפתיעה. "שאלו אותי אם אני מוכן לצאת לקורס קצינים על מנת להקים מחלקת חילוץ שמיועדת לחיילי מילואים חרדים", נזכר. "הרעיון היה מעניין – לקחת משרתי מילואים שהתגייסו במסגרת 'שלב ב', בו הם מתגייסים בגיל מאוחר יחסית לשירות קצר ומיד נכנסים לצה"ל כמשרתי מילואים, ולשלב אותם באחד מגדודי החילוץ. הגדוד הוא רגיל, מעורב, שבדיעבד התחיל בו פיילוט ששני הצדדים לא ממש הבינו איך הוא ייראה". הוא מוסיף, "בהחלט הייתה פתיחות – אבל את המורכבויות אף אחד לא הבין עד הסוף".

מבחינת מנדי, חרדי בעצמו, הבקשה נתפסה כאתגר ייחודי שבתוכו מגולמות, כלשונו, הזדמנויות גדולות. "אני משתייך לקהילה החב"דית, ששונה מהרבה זרמים ביחס לתפיסה שלה על הצבא", הוא מעיד. "בכפר חב"ד בו אני גר אתה הולך ברחוב ורואה מדים בכל פינה. נושא הגיוס לא היה אצלנו אף פעם מקור לקונפליקט. למעשה, סבא שלי השתחרר מצה"ל בדרגת סגן-אלוף, ככה שזה לא משהו זר אצלנו, אז ראיתי לנכון לקחת על עצמי את המשימה". מאז, בסיוע אנשים נוספים, הקים מנדי את המחלקה המחלצת החרדית הראשונה בצה"ל, שכוללת היום כ-40 משרתי מילואים מכלל הזרמים שאמונים על גזרה ייחודית, ובעיקר שונה ממה שהתרגלנו אליו עד כה.

בין מקלטים נעולים להסברה ביידיש

באופן כללי, בכל אחד מחמשת מחוזות פיקוד העורף קיימים מספר גדודי חילוץ שמופעלים במתכונת של שירות מילואים. הגדודים אחראיים על ההסברה ועל מתן המענה בתוואי שטח אזרחי מסוים במצבי חירום; כך למשל, הגדוד אליו משויכת המחלקה של מנדי מוצב במרכז הארץ, כאשר ביממות האחרונות המחלקה בפיקודו של סרן בלוי הייתה בכוננות ב"מגרש הביתי" שלה, בבני ברק, וסייעה בחילוץ אזרחים מזירות הרס בעיר עצמה וכן ברמת גן הסמוכה. בימים רגועים יותר, המחלקה מתערה באוכלוסייה המקומית, מסייעת לתושבים, מסבירה להם מה צריך לעשות בעתות חירום ומסייעת במשימות אזרחיות שונות. "אנחנו מדברים עם תושבים שפונים אלינו בשאלות, מסתובבים בסמוך למקלטים הציבוריים ומוודאים את תקינותם. עם זאת, הטיפול הבלתי-אמצעי באוכלוסייה כרוך באתגרים מעט שונים ממה שאנחנו מכירים", הוא מציין בפניי.

"בניגוד למה שחושבים, לעיתים קרובות האוכלוסייה לא מקפידה על ההנחיות בשל קצר בתקשורת בלבד, ולאו דווקא ממניע לעומתי כפי שקל להציג זאת. אני לא מדבר על קהילות קיצוניות, אלא על 'המיינסטרים' ברחוב החרדי בבני ברק. לכן כל-כך חשוב לדעת לדבר עם בני העיר כשאתה נשלח אליה. היתרון המשמעותי במחלקה שלנו הוא שאנחנו מגיעים עם היכולת לדבר עם האוכלוסייה את השפה הצה"לית, בשפה המקומית. אנחנו יודעים לתקשר את זה". מנדי מפתיע אותי, ומודה ש"בשל העובדה הזו, לא פעם קורה שגם הדרגים הגבוהים בפיקוד מרימים אלינו טלפון ושואלים אותנו מה יעבוד יותר, ומה פחות". דוגמה מעניינת ליכולת הזו נרשמה רק במהלך השבת האחרונה, כאשר הוציאו לרחובות העיר רכב עם רמקולים שיכריז לתושבים כי עליהם להיכנס למרחבים המוגנים, הן בעברית והן ביידיש.

את הריאיון אנחנו מקיימים על רקע טענות חריפות סביב נושא המיגון בערים החרדיות, שמגיעות משני צדי המתרס: מחד, באוכלוסייה החרדית מלינים כי ההסברה בקרב המגזר לוקה בחסר וכי ההתרעה לא מגיעה בכלל למכשירים הסלולריים הכשרים, ועל כן אין בקרב הקהילה יכולת אמיתית להתמגן. מאידך, אל המגזר הכללי מודלפות אין-ספור ידיעות על אודות מרחבים מוגנים שהוסבו בערים הללו לבתי כנסת, מחסנים, ואפילו דירות להשכרה על ידי עסקנים כאלה ואחרים. בימים האחרונים אף מופצות תמונות של מקלטים ציבוריים בערים חרדיות כשהם, ובכן, פשוט נעולים.

מנדי, באופטימיות המאפיינת אותו לאורך הריאיון, מתעקש שהכתוב דווקא מצביע על שינוי מגמה חיובי ברחוב החרדי: "עצם זה שפתאום יש שיח על הנושא מראה על שינוי מגמה עצום. אם היית מדבר על נושא המיגון לפני שבעה באוקטובר, אף אחד לא שמע על זה בכלל, זה לא עניין. פעם, בכלל לא התלוננו באזורים הללו על הנושא הזה. היום, אני יודע להגיד לך בוודאות שאדם שלא מקשיב להנחיות פיקוד העורף בקרב המגזר החרדי יוצר מרמור וכעס בתוך האוכלוסייה. המציאות הזו, של ה'הלו, אני לא אשתוק ואפנה לראש העיר', רק מראה על השינוי האדיר במציאות וזה מבורך בעיניי". ואכן, רק בימים האחרונים הורו רבני הקהילות לפנות את המקלטים הציבוריים מתכולה ולפרוץ את המנעולים שעמדו בין אוכלוסייתם לבין המרחבים המוגנים.

מהישיבה למדים

ולמרות זאת, לא כל מי שמשרת במחלקה ניגש לאתגר באופן טבעי. סמל (במיל') יוסי בן ה-33, אחד ממפקדי הכיתה במחלקה שהגיל הממוצע בה עומד סביב גילו שלו, הגיע ממקום שונה לגמרי מאשר מפקדו. "גדלתי בבני ברק ועשיתי את המסלול החרדי הרגיל", הוא מתאר. "לימודים בחיידר, ישיבה קטנה ואז גדולה. היה לי פטור מהצבא ביד, ואחרי שנשארתי רווק עד גיל 24 החלטתי שאני יוצא ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. השלמתי בגרויות, נבחנתי בפסיכומטרי, ועשיתי את כל מה שצריך כדי להתחיל את לימודי המשפטים". עם זאת, אחרי שהשלים את המכינה הקדם-אקדמית, בחר יוסי לקחת צעד אחורה. "אחרי המכינה לקחתי שנה הפסקה כדי להיות בטוח בצעד שאני מתכוון לעשות. בסופו של דבר, זה מאתגר כי לא מדובר במכללה חרדית. אני לא הכרתי בכלל את העולם החילוני, והחשש שלי היה גדול מאוד".

אחרי שנה של פסק זמן, החליט יוסי ללכת על כל הקופה והתחיל את לימודי המשפטים. "גילית שהמפגש עם העולם החילוני לא מאיים כמו שחשבתי שהוא, בייחוד בשל העובדה שאף פעם, למעשה, לא זנחתי את העולם הישן שלי", הוא נזכר, ומציין כי במהלך תקופת הלימודים התגבש במוחו הרעיון להתגייס לצבא: "במהלך הלימודים היה לי ברור שאני אלך לצבא, כיוון שההוראה הייתה ברורה – אם אתה לא לומד, אתה הולך לצבא. ראיתי שיש תכניות לגיוס בגיל מאוחר, הגעתי לטירונות ופחות משנה לאחר מכן התעוררנו לבוקר שבעה באוקטובר. מאז, אני משרת מעל ל-300 ימים במילואים". "נכון", הוא מוסיף, "יש בצבא אתגרים לבחור חרדי, אבל אני חושב שעכשיו אנחנו נמצאים בתקופה שמבוצעים מאמצים להפחית את האתגרים הללו. חטיבת החשמונאים, למשל, היא דוגמה מעולה למאמץ הצה"לי בנושא השילוב הזה".

אני מבקש לשמוע מיוסי איך זה מרגיש להגיע לעיר הולדתו וזו שהוא גר בה גם כיום – במדים. "מיד אחרי שבעה באוקטובר היינו בהרבה מקומות, ביניהם גבעת שמואל וקריית אונו. במקומות הללו התושבים הביאו לנו כמויות של ארגזים ושפע של דברים. עם זאת, כשהגענו לבני ברק חששתי כתושב העיר מהתגובה. המראה שלי חרדי, אני מסתובב עם ציצית וכיפה, ובכל זאת לובש מדים. אני שמח להגיד לך שטעיתי", הוא מציין במידת-מה של סיפוק. "התעקשו להביא לנו ארגזים עם אוכל, ממתקים, עזרו לנו והכווינו אותנו לכל מקום שהצטרכנו להגיע אליו. פה ושם היו אנשים שזרקו מילה, אבל הם בגדר אחוז אחד באוכלוסייה". מנדי מבקש לחזק: "99% מקבלים אותנו בזרועות פתוחות, בצורה יפה ומכבדת. בדרך כלל אנשים עוצרים אותך, אומרים 'תודה' ושואלים אם אתה צריך עזרה. יש התנהגויות אחרות לעיתים, אבל כולנו יודעים שאותו הדיוט לא מייצג את כולם. אנחנו לא שופטים, אלא מגיעים כדי לסייע. העיר עוברת שינוי עצום כבר מתקופת הקורונה, במהלכה הגענו לעזור; החשדנות כלפי הצבא כמעט ונעלמה, וההערכה כלפי לובשי המדים גדלה".

בשל העדויות של השניים על אודות הצלחת המחלקה, אני תוהה בפניהם האם המודל יכול להתרחב לשאר הצבא, ולהביא לגיוסם של אזרחים נוספים מהמגזר החרדי שיבחרו בכך. "זה עניין של חודשים עד שהמחלקה תתרחב לכדי פלוגה", משיב מנדי. "שינוי לא קורה ברגע, ולא מכיוון אחד. לטעמי, כשאתה בוחר לגייס גם את 'הסבבים הקודמים' שפספסת ולא רק את בני ה-18, אתה מתחיל לנרמל את הדבר הזה. זה לא הכל או כלום, המחלקה שלנו מהווה חלק מהותי מהדרך ואנחנו עושים הכל בגאווה ובסיפוק". יוסי, מצדו, נוקט בגישה מעט שונה: "אני בטוח שיש מספיק אנשים שלא לומדים ויכולים להתגייס, ואותם דווקא מפספסים. אני בעצמי הגעתי מישיבה ליטאית מהיוקרתיות במגזר החרדי, וברגע שהפסקתי ללמוד – התגייסתי. זו החובה שחלה עליי, ככה חונכתי וככה, אגב, רובנו מחונכים". עם זאת, שניהם מבקשים לסגור את הריאיון בנימה אופטימית, ומציינים: "אנחנו עושים המון פה, ובהחלט מורגש שיש שינוי לטובה. הדבר המהותי הוא לשמור על האופטימיות ועל הביחד, לעשות את העבודה שלנו, ולדעת שיהיה טוב".