ט', תושב נעמ"ה ובנו של א', התגייס בנובמבר 2013 לגדוד צבר בגבעתי, שם השלים מסלול כלוחם, שירת כמ"כ, ובהמשך סיים קורס קצינים ושירת עד לתפקידו כמ"פ. בעקבות פציעה במבצע "צוק איתן" הורד לו הפרופיל הרפואי, ובהמשך הוא ביצע תפקידים כמפקד פלוגה וכסגן מפקד בסיס בחיל החינוך.
לשירותו בגדוד 646 הגיע בעקבות אביו, שידע כי בגדוד מחפשים קצינים. כיום הוא משמש כקמב"ץ יחידת הקשר והסיוע המנהלתי בגדוד, לאחר שירות של חודשיים בלבנון ובימים אלה הוא בשירות פעיל בעזה.
"בזמנו, ט' ביקש להיות בגדוד שלי, אבל המ"פ אמר שאי אפשר שיהיו אב ובן באותה הפלוגה, כי זה מסוכן", משתף א', שבנו ט' נמצא כמותו באותו הגדוד - צבר שבגבעתי.
"דיברתי עם המג"ד, שהסביר שצריך לעשות לט' ראיון, ובסופו של דבר - ט' נכנס לגדוד שלנו כקצין מבצעים", א' מספר, "לכן, היום בצבא הבן שלי אומר לי מה לעשות, ובבית אני אומר לו. אתמול הוא שלח אותי למשימה ואמר לי 'תהיה חזק'".
א' התגייס לצבא בנוב' 83, וכאמור 30 שנה לאחר מכן התגייס בנו לאותו גדוד ולאותה פלוגה. "אשתי וגם הבת שלי תומכות בנו, ואומרות שנלך ונעשה את מה שצריך - עם כל הסיכון והכאב. אשתי שואלת אם אני לא מפחד להיהרג, ואני אומר שאני אופטימי ומאמין שאחזור.
"יש לה פחדים כי אני לוחם שמלווה שיירות. אפילו ט' אמר לי פעם שאולי נלך בדרך שונה, שאם יהיה פצמ"ר זה לא יפגע בשנינו - אז עניתי לו, 'למה? אמא תשב פעם אחת שבעה'", א' מוסיף בסרקזם, ובטלפון השתיקה מחרישה. "אנחנו עושים פה היסטוריה ובכל יום מנצחים. המחיר שמשפחות משלמות הוא עצום, אבל בסוף זכינו לתרום למדינה שלנו", הוא מסכם.
"כשהתחילה המלחמה אבא שלי רצה לחזור מהפטור והתגייס כלוחם, וגם אני חיפשתי מקום משמעותי להיות בו. אנחנו משרתים יחד כבר שני סבבים, וכל הזמן שולחים לי הודעות שאין על אבא שלי", מספר ט', "יוצא לנו לאכול ולשתות קפה ולפעמים אפילו להגיע יחד לבסיס. אני לא מייחס חשיבות לזה שהפלוגה היא של אבא שלי, אלא מתייחס רק למבצעים ולדרישות המבצעיות.
"אני יודע שהוא שם, אבל זה לא מה שמפעיל אותי. ואנחנו כל המשפחה ככה - אשתי עשתה מילואים ושירתה איתנו במשך חודשיים כסמב"צית תחת פיקודי, כשהייתה בהיריון, וגם גיסי משרת פה. אנחנו מרגישים את האחריות ועושים את הכל עם הרבה אהבה".
"היה מקרה שבו הגדוד שהה במבנה בלבנון, ואבא שלי הכין לי ארוחת בוקר", ט' מספר, ונראה שהוא עצמו לא מאמין למילותיו. "להיות בלבנון עם הבן שלך זה מטורף", א' מוסיף, "ראיתי אותו יום אחד ישן על הרצפה עם סדין, ואני תמיד דואג לכל החיילים שאיתי בציוד רזרבי - אבל ט' סירב שאעזור לו בטענה שחינכו אותו כי כיבוד אב ואם קודם להכל, לכן הוא העדיף שאלך לישון ושלא אדאג לו".
"מבחינתי זאת זכות עצומה לשרת עם הבן שלי", א' אומר בגאווה, "אני משרת עם ילדים בני 20 ובאוגוסט חוגג 60 שנה - פי שלושה מהגיל שלהם, אבל אני עדיין אומר שלא יעשו לי הנחות".
שלושה דורות של צנחנים
גם בחטיבת הצנחנים משרת כיום איש מילואים מיוחד - ר' - בן ונכד ממשיך, שהינו דור שלישי בחטיבה במשפחה. ב-7 באוקטובר הוא התייצב ונלחם לצד חבריו. גם אחר כך המשיך להילחם, אבל כמו רבים אחרים, הקרב לא נגמר בשטח - והוא נאלץ לעזוב את הקו הקדמי בשל מצבו הנפשי. אלא שלמרות הקושי, ר' לא חיפש להתרחק - אלא רק לתרום בדרך אחרת. עד היום הוא ממשיך להגיע, כמתנדב במילואים, אל החטיבה שזרמה לו בעורקים עוד הרבה לפני שנולד.
"התגייסתי בשנת 55' כשרפול ואריק שרון עוד היו מפקדים", אומר אהרון בן ה-87, לשעבר חובש פלוגתי בצנחנים, וכיום סבו של ר'. "השתתפתי בכל פעולות התגמול עד לשנת 56', אז נפצעתי וקיבלתי 70% נכות. הבן שלי היה קצין מבצעים בדרגת סגן ב-101, והוא קיבל את הכומתה האדומה שלי. גם הכנד שלי, ר', קיבל אותה לפני 3 שנים - ועד היום הכומתה עוד קיימת", אהרון אומר בחיוך.
"זה מטורף. גם בדיעבד, כשמסתכלים אחורה - מבינים שסבא היה בכל המלחמות. גדלתי על זה, היום אני בעצם משחזר את ההיסטוריה שלו", אומר ר', "זו סגירת מעגל מטורפת. מהרגע שהייתי קטן גדלתי על סיפורים של סבא, ולקראת הגיוס ידעתי שאני הולך לאותו המקום. כשבועיים אחרי הגיבוש קיבלתי הודעה שהתקבלתי לצנחנים, ורצתי בבית כמו מטורף, צרחתי מאושר. סבא מצידו היה מבסוט במיוחד שקיבלתי להיות ב-890".
"התרגשתי בצורה לא רגילה, זו גאווה", מוסיף אהרון, "זה בו-זמנית גם מלחיץ, אבל מה לעשות. זה חלק מהחיים שלנו, ובשביל המדינה הזאת אנחנו מוכנים לתת את הכל. גם ר' ראה מספיק בשביל הגיל שלו".
ר' לוקח בחזרה את המושכות: "בדיעבד, הייתי במצבים שסבא היה בהם. כשהמלחמה התחילה הייתי בתחילת השירות שלי, וזה בא בהפתעה, ממש לא הבנו מה קורה. 7 באוקטובר תפס אותנו חודשיים אחרי המסלול, היינו מבולבלים ולא ידענו מה קורה. קפצנו לבארי עם מסוקים, ואחד מהם התפוצץ מנ"ט בעוטף. לא חשבתי שיהיו לי סיפורים שלא נופלים מהסיפורים של סבא - ועד היום אני כל פעם נשרט שיש לנו סיפורים משותפים ממלחמות".
"אני תמיד אמרתי שבמדינה שלנו בכל 10 שנים צריך מלחמה כדי להתאחד, זו אחת הבעיה שלנו - שמתאחדים רק בעת צרה", אהרון אומר, למרות שבלב ליבו קיווה שנכדו לא יחווה את מה שהוא עצמו חווה: "אני מקווה שהנכדים הקטנים שלי כבר לא ילכו לצבא, ולא יצטרכו להילחם".
המלחמות השאירו סממן עמוק במשפחה, אבל לא רק במובן הפיזי - אלא גם הנפשי. "הייתי באירוע שבו אחד החברים הטובים שלי מהצוות נהרג בבארי", ר' מספר, "הייתי איתו שם בקרב, ואחרי שיצאנו המצב שלי היה לא משהו. המ"פ החליט לשלוח אותי לטיפול ולא רצו להכניס אותי ככה לעזה. לא הייתי מרוכז ולא בפוקוס, למרות שמאוד רציתי. אז הייתי בחוץ אבל תרמתי לפלוגה כחצי שנה, עד שעברתי לפקד על טירונים בבא"ח.
"בדיעבד אלה אותם חיילים שהחליפו אותי בעזה - הם התגייסו במרץ 24' ועכשיו הם בעזה עם הגדוד, אז הייתה לי סגירת מעגל שונה ממה שציפיתי", ר' מודה, "אלה חיילים שגידלתי והייתי איתם מהרגע הראשון, ועכשיו הם שם במקומי".
ר' מספר שהפציעה שלו ושל סבא היא קצת שונה, אבל כל אחד חווה ומתמודד קצת אחרת. "יש לי פציעה שקופה ועם הזמן מתמודדים איתה. אני איבדתי 4 חברים מהפלוגה ועוד חייל שלי, שנפל לפני חודש. זה לא עוזב אותך, אבל לומדים להתמודד". לדבריו, מדובר בנושא שעדיין טרי וחדש לו - ועם הזמן הוא מבין לחיות לצד זה.
"צריך לקחת את החיים בקלות", אומר סבא אהרון, שמגיע מדור קצת אחר. "אני תמיד אומר שיש לי 30% בריאים", הוא מוסיף ומסיים בחיזוק נכדו שמתמודד עד היום בגבורה, וממשיך את דרכו - בדרך שלו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו