לסבא בהצדעה: שורד השואה הגיע לרחבת טקס סיום קורס הקצינים בפעם השניה

בסיס בה"ד 1. טקס סיום קורס קצינים. על הרחבה עומד א', שבקרוב יענוד את דרגות הסג"מ. לצידו עומד בגאווה סבו בן ה־90 מאיר, ששרד את השואה, נלחם על המדינה, והגיע להצדיע לקצינים הטריים של צה"ל. יודע שעם דור נחוש ותורם שכזה, יש לכולנו תקווה ועתיד.

"העובדה שאנחנו עומדים כאן היא נקמה בכל הגויים האנטישמים", מאיר מתגאה. א' הוא נכדו השני שמסיים קורס קצינים, וגם שניים מבניו כבר זכו לענוד דרגות קצונה. אבל הפעם העובדה שהמדינה עדיין בעיצומה של מלחמה מעניקה רובד נוסף של גאווה וטומנת בחובה את הסיפור כולו.

"הצדעתי לחייל ברחוב"

מאיר נולד במאי 1935 בקריסטינופול (כיום העיר שפטיצקי שבאוקראינה). כשהוא היה בן 4 פרצה מלחמת העולם השנייה. עד היום הוא זוכר איך הגרמנים שרפו את בית הכנסת וירו לכל עבר, ואיך אביו החביא אותו ואת אחיו במרתף. לאורך כל המלחמה עבר מאיר ממדינה למדינה, הסתתר מהגרמנים וחי כפליט. רבים מבני משפחתו שנשארו בפולין נספו בשואה, אבל הוא שרד ועלה לישראל.

הוא שירת בצה"ל, ובהמשך עבד כמלטש יהלומים. ב־1962 התחתן עם חנה, עולה ממרוקו, ונולדו להם שלושה בנים ובת, ועוד 12 נכדים. "יבול יפה שאנחנו מאוד גאים בו", הוא מחייך.

"עליתי לישראל בדצמבר 1948, אחרי ששמענו את ההצבעה על הקמת המדינה ברדיו. הרגשנו שאנחנו נוסעים לארץ ישראל המובטחת. ארץ השירים והסיפורים, הגעגועים. הגעתי לכאן עם דמעות בעיניים, כי חיכינו המון זמן לראות איך נראית ארץ ישראל.

"הייתי אז בן 14, ולא ידעתי כלום. היה לי חשוב ללמוד לקרוא ולכתוב בעברית, זה היה כמו יהלום מבחינתי. ולכן היה לי חשוב שגם ילדיי ילמדו. מבחינתי, הכל כאן היה חדש. כולם היו יהודים, בלי גויים.

"כשהייתי נער, באירופה, הייתי רואה חייל במדים ברחוב וחושש. כי הייתי צריך להצדיע לכל חייל, גם אם זה היה באמצע הרחוב. חשבתי שכאן, בישראל, צריך להתנהג אותו הדבר. אני זוכר את היום שעבר לידי קצין צה"ל והצדעתי לו. הייתי תמים, והוא אמר שאין צורך".

לימים התגייס מאיר בעצמו והתהלך בגאווה במדים. "הייתי גאה בכומתה שלי, בנעליים המצוחצחות. אפילו שירתי במילואים 22 שנה, ולחמתי במלחמות ישראל. היום חיילים חוזרים הביתה ורצים להוריד את המדים. אני לא רציתי להוריד אותם. וזה המסר הכי חשוב שלי.

"אנחנו נמצאים פה, וצריכים לדאוג למדינה שלנו. אסור לנו לשכוח את מה שעברנו, אפילו שעברו 80 שנה. הקצינים, ובהם הנכדים שלי, צריכים להכיר את הסיפורים ולהעביר אותם בצורה מכובדת לחיילים שלהם. לתת להם את הידע על ההיסטוריה שלנו. שיידעו איך להתייחס לעבר שלנו".

"הקשבנו לסיפורו בקורס"

לאורך השנים, מאיר מרצה על סיפורו ביחד עם רועי, מתנדב מטעם ארגון "זיכרון בגוף ראשון", שפועל להנצחת זכר השואה. לאחרונה הוא גם הרצה בפני חניכי קורס הקצינים של א'.

"אני לא יודע אם אמרתי לך, סבא, אבל התרגשתי מאוד מהמעמד", מגלה א' לסבו. אחר כך יספר שלאורך השנים שמע לא מעט על ההיסטוריה של סבו, ובכל פעם הוא מתרגש לשמוע מחדש. "אני מאוד מחובר לסיפור של סבא. אני שומע אותו מילדות, אבל לשמוע אותו עם תג של בה"ד 1 זה שונה, במיוחד כשהוא מדבר על החשיבות של צה"ל ושל הלחימה שלנו גם בימים אלה".

א', שמנגן בפסנתר ובטרומבון, התקבל תחילה לתזמורת צה"ל, אבל החליט ללכת לשירות משמעותי באגף המודיעין. סבא מאיר היה גאה בבחירה. "כשהייתי ילד הוא היה מלווה אותי להופעות ולקונצרטים ומאוד התרגש. הבחירה לעשות תפקיד מבצעי משמעותי היא שלי, ואני שמח שעשיתי אותה. היא הגיעה מהרוח שעוברת במשפחה ושמחנכת מגיל צעיר לתרום למדינה. הידיעה שסבא שלי מלווה אותי בסיום קורס קצינים מוסיפה המון גאווה.

"לסבא מאיר לא היה צבא שיגן עליו ושישמור עליו כשהיה ילד. וכשהוא עומד כיום מול הקצינים לעתיד ומספר את סיפורו, ורואה את כולנו קשובים ומתעניינים, הוא יכול לדעת שאנחנו לא נחזור לשם, ושלא ניתן לזה לקרות שוב".