עזרא נגר פותח את גלריית התמונות בטלפון שלו. ביראת קודש, הוא מראה לי נתונים שנשמרו בשעון הדופק שבנו תומר ז"ל ענד עד 7 באוקטובר, אז היה בעמדת השמירה מחוץ למוצב כיסופים.
זו היתה אמורה להיות שמירה קצרה בבוקר של חג, שהתפתחה לקרב עיקש מול עשרות מחבלים שמאיימים לפרוץ אל הקיבוץ. ותומר, כך יראה יותר מאוחר שעון הדופק, שמר על קור רוח לאורך כל הקרב - עד שליבו נדם ב־7:22.
"שמענו כל מיני עדויות של לוחמים שהיו בשטח, והבנו שתומר עמד לבד מול עשרות מחבלים", עזרא נסער. "תומר ירה בנגב, נשק שכל לוחם יודע שכדי לירות בו צריך להיות רגוע, כי כל לחיצה משחררת 150 כדורים. השעון מוכיח שתומר שמר על קור רוח עד הרגע האחרון, שבו נגמרה לו התחמושת. בצבא הודיעו לנו שהוא נהרג ביום שני, ולא בשבת השחורה. אבל כשהצלבנו עדויות ואת הנתונים משעון הדופק, הבנו שהוא נהרג ב־7 באוקטובר, אחרי שנלחם בעשרות מחבלים ומנע מהם להיכנס לקיבוץ ולבסיס.
"אני לא מצליח להשתחרר מהתחושה שמהרגע הראשון שיקרו לנו בצבא לגבי נסיבות מותו של תומר. יש לנו המון כעס על הצבא על תוצאות התחקיר של כיסופים, שפוגע בתומר ובחברים שלו. לנו חשוב שיידעו שהם ניהלו שם לחימה, ושיידעו מי זה תומר וכמה הוא היה גיבור".
את השם של סמל תומר נגר למדנו להכיר אחרי 7 באוקטובר. בין מאות הרוגים ומפעלי הנצחה, ליין הבירות של תומר שהוריו הקימו לזכרו פורסם לא מעט. אבל לצד הבירות והנצחת שמו, במשפחה מבקשים להזכיר כל הזמן שתומר נלחם עד הכדור האחרון, וכפי שציינו לא מעט חיילים שהגיע אל בית המשפחה - בזכותו הם עדיין כאן.
תמונות ותעודות הערכה
משפחת נגר היא משפחת גולני. משפחה עם דגל ירוק־צהוב שתלוי בכניסה, וסמל החטיבה עובר בין בני המשפחה בגאווה.
בהמשך הרחוב, בבית משפחה אחרת, תלוי דגל גולני. עזרא מספר שגם הם משפחה שכולה של גולני, אבל ממלחמה אחרת. סמטה אחת, כאב ענק.
הסלון המטופח מלא תמונות ותעודות הערכה של תומר, ועל מפעל הבירה שההורים הקימו לזכרו. ותומר נוכח־לא־נוכח, ובעיקר מאוד חסר.
בחדרו שבקומה העליונה של הבית עדיין מונחים חפצים אישיים. כוסות בירה שאסף, ציורים שצייר, אפילו ספר על ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר.
סמל תומר נגר ז"ל נהרג חודשיים לפני יום הולדתו ה־21. הילד השלישי של חנה, גננת במקצועה, ועזרא, גנן במקצועו. אח של גל (31) ועמית (27), וגם של עדן ומאור, שני ילדי אומנה שהצטרפו למשפחה כשהיה בן 3, והיום הם חלק בלתי נפרד מהבית.
כשחנה ועזרא מתחילים לספר על הבן שלהם, הלב מתרחב: "כשמדברים עליו הוא עדיין נוכח", חנה מתרפקת על הזיכרונות. היא מספרת על הנער השמנמן עם לקות הלמידה שהתעקש לעשות שינוי, ומתגאה בכך שבתוך חודש וחצי הוא עלה מהקבצה ג' במתמטיקה להקבצה א', התעורר ב־5:00 בבוקר כדי לרוץ בחולות של חולון, והספיק לחזור ב־7:00 כדי ללכת ברגל לבית הספר.
"היתה לו מוטיבציה מטורפת להתגייס, להצליח, לעשות הכל בשביל המדינה", מחייכת חנה. "בשבעה הגיעו אלינו ילדים שסיפרו שהוא הציל להם את החיים, כי הוא ראה אותם והרגיש אותם. הוא השפיע לטובה על הרבה ילדים. כשהוא דיבר איתי על גיבורים שנהרגו, אמרתי לו שלא ישכח שעם כל הגבורה - יש משפחות עם לב שבור. ואז הוא אמר: 'אם כל האימהות ידברו כמוך, לא תהיה לנו מדינה'. ואז את מבינה שהערך הזה של הנתינה מושרש אצלו עמוק בדם".
תומר התנדב לשנת שירות ב"אחריי!", עמותה חינוכית חברתית הפועלת למען העצמת השייכות החברתית של בני נוער. הוא הוצב בסניף בת ים, ובמקביל התנדב במועדון "החממה" לנוער בסיכון.
תומר התגייס, איך לא, לגולני. הוא התחיל בגדוד 51, עם תכנון להגיע לסיירת ולצאת לקורס מ"כים. כיאה למשפחת גולני, לאורך כל המסלול, כל אחד מבני המשפחה העניק לתומר סממן אחר מהחיל: סיכת לוחם של אחד, תג של אחר. בסוף המסלול, היה זה אבא עזרא שהעניק לתומר את הכומתה, שאותה קיבל לפני 40 שנה.
תומר היה נגביסט בתפקיד, וכמו כל דבר שתומר נוגע בו - הוא התמקצע בנשק. "סיפרו לנו שהוא עלה לעמדת השמירה עם 675 כדורים, ואמר 'אני מוכן למלחמה'", עזרא מחייך. "זה היה תומר - הלך עד הסוף".
"חיכיתי לדפיקה בדלת"
עזרא מעשן הרבה. יושב על הספה, יוצא לחצי סיגריה וחוזר אל הספה. כאן הוא ישב גם ב־7 באוקטובר, כשהרגיש בבטן שמשהו קרה לתומר. ישב וחיכה.
"כשהתחילו האזעקות התקשרתי אליו. הרגשתי כאב בבטן ויצאתי לעשן. השכנה שאלה אותי מה קרה, ואמרתי לה שמשהו קרה לתומר. נכנסתי, התיישבתי כאן בכורסה וחיכיתי לדפיקה בדלת".
עזרא חיכה הרבה, ובמשפחה התחילו לחפש חברים של תומר מהיחידה. הם תפסו בשיחת טלפון חבר שנפצע בכיסופים, והוא סיפר שתומר עלה לשמירה ב־6:00 בבוקר, ושאף אחד לא יודע מה איתו.
"אני גולנצ'יק. אני יודע שקודם כל מורידים את השומר. המשכתי לשבת עם ההרגשה הרעה בפנים, וחיכיתי. ביום שלישי ב־4:20 לפנות בוקר, הדפיקה הגיעה. אמרו לנו שתומר נהרג בלחימה ביום שני ב־10:00 בבוקר, אבל כבר ידענו שהוא נהרג לפני. מבחינתי, תומר הוא כמו ספורטאי שהתאמן לאולימפיאדה ארבע שנים, אבל נפל בקו הריצה. הוא נלחם כמו אריה".
תומר נטמן בבית העלמין בחולון, באדמה של מדינה מדממת וכואבת. המוני מנחמים ביקרו בבית המשפחה, סיפרו להורים את כל הטוב שיש בתומר. כשהם קמו מהשבעה על בנם, ההורים הלכו בעצמם לנחם הורים של חבריו ללחימה, כי אולי ביחד אפשר להכיל את הכאב טוב יותר.
ואז הגיע הביתה חבר נוסף של תומר. "20:00 בערב, כבר קמנו מהשבעה, וחייל צלצל בדלת. הוא אמר שהוא חבר של תומר, ושכואב לו שהוא נהרג. ואז הוא הוסיף שאם תומר לא היה נלחם - כולם היו מתים שם. הוא סיפר מה קרה בקרב, מ־6:30 בבוקר ועד למחרת. איך בעמדת השמירה תומר תפר את כל המחבלים, כך שבסוף רק 12 הצליחו לחדור.
"השיחה איתו היתה המנוע שלי לראות מה קרה עם תומר. למרות שהאזור היה שטח צבאי סגור, הצלחתי להגיע איתו לכיסופים, לעמדה של תומר. ראינו בחמ"ל את תיעוד הסנסורים של התנועה מאותו יום. ראינו את הלחימה של תומר, והבנו שהיתה שם גבורה מטורפת. נקודות־נקודות של עשרות מחבלים, ותומר, לבד בעמדת השמירה, ירה עליהם. ב־7:20 עלתה קבוצה והקיפה אותו, ואז נגמרו לו הכדורים והם פגעו בו.
"אחר כך שמענו כל מיני עדויות נוספות. חייל מאגוז סיפר לנו שהוא הגיע לגזרה בשבת בצהריים, וכשראה עשרות מחבלים הרוגים הוא הבין שנגביסט אחד עשה את כל העבודה. חייל אחר, שפגשתי בכלל בהרצאה על תומר בירושלים, סיפר שהוא ראה את גופות המחבלים, ושבכל אחד היו שלושה או ארבעה כדורים. הוא אמר לי שתומר תפר אותם אחד־אחד.
"גם במפות של האזור שנתפסו בסג'עייה נראה שהמחבלים הכירו כמעט כל נקודה באזור כיסופים, מלבד עמדת השמירה שבה תומר עמד. הוא היה יכול לשבת ולא לעשות כלום - אבל הוא עשה, ועשה המון".
"רוצה את תומר בבית"
חנה זוכרת איך עדן ועזרא חזרו מהבסיס בעיניים כבויות, אך בפנים מוארות. "עדן אמר 'אמא, יש לך בן גיבור. את רואה את הקרב ומבינה מה הוא עשה'. הבנתי שהיה כאן משהו אחר, שתומר באמת גיבור".
כחודש וחצי אחרי נפילתו של תומר, במשפחה מצאו בין חפציו את שעון הדופק שלו, וגילו מתי ליבו נדם. בעקבות הגילויים החדשים, הם הצליחו לשנות גם את מועד הפטירה של תומר לשבת, 7 באוקטובר.
"בתור אמא, אני רוצה את תומר בבית. זה לא מפחית מהכאב, אבל יש משהו מנחם בידיעה שתומר נורה ונהרג מייד", חנה נושמת עמוקות. "כמה שזה מזעזע, אני יודעת שהוא לא סבל. שהוא נלחם. שלא חטפו את הגופה שלו. שהוא נשאר עם הנשק, ועשה את מה שהוא הכי האמין בו. חשוב לנו שבאמת נהיה ראויים לכל הגיבורים האלה שנהרגו. כשתומר עמד בעמדה, הוא לא הסתכל אם מאחוריו יש דרוזים, חרדים, ימנים, שמאלנים - הוא הגן על כולם".