ע', בן 36, מפקד חפק סמ"חט בחטיבה 188, התייצב למילואים בלי להסס – גם כשזה עלה לו בעסק, בפרנסה ובשקט הנפשי. אחרי יותר מ-400 ימי מילואים מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל", הוא מצא את עצמו במצב כלכלי קשה, עם בטן מלאה על המדינה ששלחה – ושכחה.
"סגרתי את העסק שלי בגלל המילואים והמלחמה", אומר ע' ל"ישראל היום", "היה לי עסק לגלישת קייט סרף וייבוא גלשני פויל חשמליים מאוסטרליה. עבדנו בכמה מוקדים בארץ: בכנרת, בתל אביב, בחוף פולג, בנתניה. אני בעצמי לימדתי, אבל המלחמה טרפה הכל. כולנו יצאנו למילואים ולא נשאר אף אחד להחזיק את העסק".
ותוך כדי, גם החיים לא עוצרים. "אשתי ילדה את בננו הראשון, שהיה בן חודשיים כשנקראתי לצאת בשבת של 7 באוקטובר. לרגע לא חשבתי לא להתייצב. אבל בהמשך, כשאתה ממשיך לשלם ביטוחים, רישיונות לכלים, שכר דירה, חשבונות, תינוק קטן – בלי הכנסות – אתה פשוט נשאב למינוס. נכנסתי לבור של 150 אלף שקל".
ואין הקלות, אין סיוע. "הכול המשיך לרדת – ואתה במדים. אחרי הכניסה השלישית ללבנון כבר לא הצלחתי לשלם שכירות. חשבתי אולי לא ללכת יותר למילואים. אבל אני מפקד חפק סמ"חט של חטיבה סדירה – אין סבבים, אין הפסקות, הכול רציף".
את העסק נאלץ לסגור, את הגלשנים מכר. "מילואימניקים, ובעיקר עצמאים, פשוט עזבו הכול ורצו להגן על המדינה. ציפיתי מהמדינה שתתחשב, שתבין, שתיקח אחריות. אבל מסתבר שהייתי צריך לפברק הכנסות גבוהות כדי לקבל משהו. אנחנו אנשים ישרים – ואותנו לא סופרים. רק מעלים לעצמם את השכר בממשלה – על חשבוננו. זה נשמע למישהו תקין?"
עדי איבד במהלך הלחימה כ-15 חברים, ובכל זאת – הוא לא מוותר. "לעולם לא הייתי בן אדם שמרים ידיים ויש גם אנשים טובים. עמותת ברק של חטיבה 188 (שגם תרמה למימון שיקום מחנה נחל עוז) תמכו בי מההתחלה. וגם חבר טוב, שיש לו חברת בנייה, ראה מה עובר עליי – והציע לי להיכנס כשותף לפרויקט שיפוצים באזור השרון".
היום ע' הוא מנהל פרויקטים בחברת "מייקאובר", שפועלת כבר 18 שנה. "נכנסתי לזה בכל הכוח. גם אשתי התחילה לעבוד – לאט לאט אנחנו מנסים לצאת מהבור שנכנסנו אליו".
ועל המילואים הוא לא מוותר, רק מנסה איכשהו לנשום - וזה ממש לא קל. "קראו לי לסבב נוסף, אבל החברים הרווקים בצוות מחפים עכשיו על הנשואים. אין על האנשים של חטיבה 188 – כבוד אמיתי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו