ב-7 לאוקטובר 2023, סגן (מיל') אליס חייטין לא ידעה שהשבת הזו תהפוך את חייה לנצח. כיום היא מילואימניקית, אז הייתה קצינת חמ"ל בבסיס אורים, אחראית על שליטה ובקרה באירועים בגזרת המחוז, מאשדוד עד אילת.
באותה שבת שחורה, היא פיקדה על שבע חיילות - ארבע מהן היו בתפקיד במהלך אותו היום, ושלוש מהן - רב"ט ליאור לוי, סמל דנית כהן, וסמל שיר שלמה ז"ל - נהרגו לאחר קרב הירואי מול מחבלי החמאס.
הכל התחיל בבוקר שבת, בסביבות השעה 6:30, כשנשמעה האזעקה הראשונה. "התפקיד שלנו בבסיס נוגע לכל מה שקשור לשליטה ולבקרה על מה שנמצא בגזרת המחוז שלנו. אנחנו לא סמב"צים רגילים. אנחנו אחראים על הקשר עם האזרח. אם האזרח לא מוכן לחזור לבית שלו מחשש או מפחד אנחנו לא עושים את העבודה שלנו כנראה. עלינו לספק ביטחון לאזרח. החמ"ל אחראי על שליטה ובקרה באירועים, ניטור נפילות, תקשורת מול ארגוני חירום".
בהמשך, המתח הלך וגבר: "קיבלתי שיחת טלפון מהחיילות שלי. תוך כדי בין הריצה לממ"ד והניסיון לעלות על מדים, אתה מקבל תמונת המצב מהחיילות וכבר בשלב הזה המערכות היו תחת עומס רב. למרות העומס הרב, החיילות עשו את העבודה שלהן במקצועיות מטורפת. בשלב הזה כבר יש יירוטים ממש מעל הבסיס".
ב-7:20 בבוקר, הגיעה השיחה הראשונה. "אני מקבלת את הטלפון הראשון מהחיילת שלי שאומרת שיש חדירת מחבלים לבסיס", מספרת אליס, "זה נשמע לי הזוי - איך זה קורה? אנחנו בסיס שאיום הייחוס שלו לא קשור לחדירה של מחבלים. תרחיש כזה לא עלה בראש שלנו. הבסיס נמצא במרחק רכוב מהגבול, הוא עצר את המחבלים מלכבוש את הגזרה כולה".
בתוך המתח האדיר, החיילות שלה - סהר, שיר, ליאור ודנית – לא ויתרו. "כיתת הכוננות שלנו הייתה מורכבת מ-8 אנשים, 2 קצינים ו-6 חיילים עם נשק", אומרת אליס, "ממש בתחילת האזעקות נגד המערכות הייעודיות וקצין הבטיחות של המחוז אהרון פרש הגיעו לחמ"ל. רגעים ספורים לפני החדירה הגדרה הייתה להתבצר בחמ"ל, מכיוון שהוא המקום הבטוח ביותר בבסיס. ככה זה ימשוך יותר זמן עד שכוחות יגיעו לבסיס".
אחת מהחיילות האמיצות באותם רגעים הייתה דנית כהן, שלא הפסיקה לנהל את האירועים מתוך החמ"ל גם כשהאיום הלך והתקרב. היא פעלה תחת אש, המשיכה לעדכן, לשלוט ולתקשר עם כוחות הסיוע - עד הרגע האחרון לצד הלוחמות האחרות. בהמשך, נרשם גם סיפור הגבורה של אהרון, אשר לקח חלק פעיל בהגנה על החמ"ל והשיב אש לעבר המחבלים. פעולתו סייעה לעיכוב החדירה ולאבטחת לוחמות החמ"ל.
בשלב הזה, אליס לא הייתה בבסיס. "אסרו עליי להגיע לבסיס ונשלחתי למפקדת משטרה של מרחב הנגב וניסינו משם לשלוח כוחות לעזר. התמונה הייתה רחוקה מלהיות ברורה. הדבר היחיד שעבר לי בראש באותו זמן - 'שרק לא יגיעו לחמ"ל, זה המקום הכי בטוח בבסיס'".
"הדיווח האחרון שקיבלתי היה בשעה 7:50", מספרת אליס, "אלינה, קצינת החמ"ל בבסיס עדכנה אותי שיש 2 פצועות בשלב הזה ואסרתי עליהן לדבר בטלפון בשביל שלא ישמיעו רעש חריג. אני חייבת לציין - אלה חיילות שלא מוגדרות כלוחמות והן נלחמו עד הרגע האחרון ולא ויתרו. הם היו על הטלפון כל הזמן על מנת להקפיץ כוחות ולהבין את תמונת המצב בגזרה למרות המצב בתוך הבסיס". עוד מספרת אליס כי ליאור ניסתה להיות שם עבור איתמר עייש ז"ל בכדי להציל אותו ולתת לו ביטחון אף על פי שלא היה לה איך להילחם. התנהלה בגבורה ובעוז ולא ויתרה לרגע.
בקרב שהתפתח בבסיס אורים, נפלו רב"ט אופיר דוידיאן, רב"ט ליאור לוי, סמל דנית כהן, סמל איתמר עייש, סרן אלינה פרבוסודובה, אהרון פרש וסמל שיר שלמה זכרונם לברכה.
"הן לא היו לוחמות מבחינת ההגדרה", אומרת אליס, "אבל הן נלחמו עד הרגע האחרון. שיר ואלינה באיתנות ובקור רוח השיבו אש כלפי המחבלים. דנית, שיר ואלינה נהרגו בחמ"ל, וליאור נהרגה בדרך למיגונית מכיוון שהלכה לעזור לחייל איתמר עייש ז״ל, שהיה מפוחד במיגונית".
אליס לא שוכחת את הרגעים המיוחדים שהיו לה עם כל אחת מהחיילות שלה: "בדיוק באותה ארוחת חג לפני 7באוקטובר אמרתי להורים שלי שפשוט זכיתי בחיילות מדהימות. הן יותר מחברות, הן כמו משפחה עבורי. האובדן שלהן היה משהו שלא הספקתי לספוג. הייתה בינינו רמת קירבה גדולה, משהו בערכים שהן היו מושתתות עליהם, הנתינה, המקצועיות והאהבה ללא תנאי – אלו דברים שאתה לא פוגש בכל יום".
לאחר האירועים הקשים, עבדו כל הצוותים בבסיס ללא הפסקה ובלילות "בלי מקום לעבד ולעכל את מה שקרה" מספרת אליס, "הרגשנו שאין לנו את הזכות להתאבל עליהם באותו זמן. באחד מהלילות הראשונים לא הצלחתי להירדם, אז כתבתי מכתב לבנות, לכל אחת מהן. אני עושה את המקסימום שלי בלהנציח אותן ותמיד אפשר גם לעשות יותר".
"ברגע אחד איבדת חיילות, וכבר באותו סוף חודש הייתי צריכה לקלוט מחדש אחרות, אחרי שהקודמות היו המשפחה שלי לאורך תקופה. ניסיתי שיקבלו את הגרסה הטובה ביותר של אליס", היא מספרת בכאב, "היה לי קשה להיקשר אליהן באותה מידה רק מתוך המחשבה שאאבד גם אותן".
עד היום, אליס ממשיכה בעשייה ובמאמצי ההנצחה: "מה שהכי חשוב לי זה לדבר על הגבורה והאומץ של כל אחד ואחת מהנופלים בבסיס. שאנשים ידעו מי היו אלה שנפלו בבסיס בגבורה. הם לחמו עד דרכם האחרונה. המטרה שלהם הייתה להציל חיים".
כחלק מההנצחה, אליס הולכת כל יום עם המשפטים שהובילו את החיילות שלה - משפטים שמראים על סיפור הגבורה שלהם הרבה.
שיר שלמה: "מה שלא תעשה, עשה למען".
ליאור לוי: "אל תדחה למחר, את מה שניתן לעשות היום"
דנית כהן: "כשעושים משהו, עושים אותו על הצד הטוב ביותר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו