החלל הצעיר ביותר: ילד ירושלמי בן עשר נלחם בסמטאות העיר העתיקה - ונפל בקרב

נסים גיני היה בן סה''כ 10 כשנפל בקרב. לא חייל, לא מגויס. ילד ירושלמי, בן למשפחה מסורתית, שגדל בתוך ירושלים נצורה ומופגזת, עיר שחיה ונשמה מלחמה. בגיל שבו ילדים בימינו מדקלמים טיקטוקים או יוצאים לשחק בכדור, נסים נשא על גבו תפקידים של גברים – תצפיתן, קשר, שומר. ילד-לוחם.

זה לא היה מתוך אידיאולוגיה מפותחת או הכרה צבאית. זו הייתה מציאות. באותם ימים, לא שאלו בן כמה אתה. שאלו אם אתה יכול לעזור. ונסים יכול היה. עם מבט חודר של ילד נחוש, הוא טיפס לעמדות, דיווח על תנועות אויב, מילא פקודות – לא מתוך כפייה, אלא מתוך תחושת שליחות.

ב־26 במאי 1948, חזר נסים לעמדתו אחרי שסיים תורנות. יריית צלף ירדני שמה קץ לילדותו. למחרת, הרובע היהודי נפל. גופתו נותרה מאחור, תחת שלטון הלגיון. רק 19 שנה אחר כך, אחרי שחרור הרובע במלחמת ששת הימים, נמצאה גופתו בין ההריסות. הוא זוהה לפי דבר אחד בלבד – שיני החלב שבפיו. ילד, לא גיבור קרב.

נסים גיני הוא החלל הצעיר ביותר של מערכות ישראל. תואר מצמרר, שלא היה אמור להיות נחלתו של איש, בטח לא של ילד. אבל הסיפור של נסים אינו רק על מוות – הוא על חיים שנגדעו. על ילדות שנטמעה באבק של חומות ירושלים. על רוח של תקופה שבה הגבול בין ילד ללוחם היה מטושטש, כי המדינה טרם קמה, והכול היה תלוי בכל אחד – אפילו בילדים.

היום, מול דור שחי במדינה שיש לה צבא חזק, מוסדות וגבולות ברורים – כדאי להיזכר בילדים כמו נסים. לא כדי להאדיר את נפילתם, אלא כדי להעריך את חייהם. לדעת על מה ולמה הוקמה הארץ הזאת, ובזכות מי.

נסים גיני לא יזכה שיקראו על שמו רחוב ראשי בעיר גדולה. אולי גם לא ילמדו עליו בשיעורי היסטוריה. אבל כל מי שפוסע היום בסמטאות הרובע היהודי בירושלים, דורך גם על אדמתו של הילד שנלחם כדי שכולנו נוכל לחיות כאן.

יהי זכרו ברוך.