הצצה נדירה: סיפורם הקשה והלא ייאמן של לוחמי המחתרות שהוגלו לאפריקה

בלילה ההוא בכ"ט בנובמבר 1947, בעוד תל אביב סוערת מהתרגשות, ישבה צפורה ברקוביץ בביתה ליד מיטת בנה החולה, זאב, והקשיבה לקולות הרחוב. באותה שעה, במרחק אלפי קילומטרים, בעלה משה הוחזק במחנה מעצר בריטי בקניה, מנותק מהשמחה ההיסטורית שפרצה בארץ ישראל. במכתב נרגש ששלחה לבעלה, תיארה צפורה בפרטי פרטים את הלילה ההוא, כשהאו"ם הכיר בזכות היהודים למדינה עצמאית.

"תל אביב לבשה דגלים בין לילה. אלה שראו את השמחה הזו בחוצות תל אביב אותו לילה אומרים שמעולם לא הייתה כזו וגדולה מזו גם לא יכולה להיות", כתבה צפורה, "באותו לילה נשקו איש את אחיו (ותעודת המפלגה לא ביקשו). בהשמיע הרמקול 'היום נהיינו לעם חופשי' התנשק כל ההמון הרב הזה איש עם אחיו וברכו אחד לשני בברכת השמחה מזל טוב".

גלות באפריקה

המכתב המרגש הזה הוא רק אחד מאלפי מכתבים שנשמרו בארכיון מכון ז'בוטינסקי בתל אביב. הארכיונית מירי יהלום, גילתה את אוצר המכתבים, לאחר שמשפחת ברקוביץ העבירה את הארכיון הפרטי של אביהם למכון.

"המכתבים האלה מספקים הצצה נדירה לחיי היומיום בתקופה הדרמטית של הקמת המדינה, אבל גם לסיפור פחות ידוע - סיפורם של 439 לוחמי מחתרות שהוגלו על ידי הבריטים למחנות מעצר באפריקה", מסבירה יהלום.

משה ברקוביץ נעצר בנובמבר 1944 ונשלח ב"שילוח" השני למחנות המעצר באפריקה. ד"ר דניאלה אוסצקי-שטרן מהמכללה האקדמית גליל מערבי, חוקרת המתמחה במחנות המעצר הבריטיים באפריקה, מספרת: "מדובר באנשי אצ"ל ולח"י שהבריטים ראו בהם איום על שלטונם בארץ ישראל. הם הוחזקו לסירוגין בסודן, באריתריאה ובקניה בתנאים קשים, מנותקים מהעולם החיצון וללא ידיעה מתי ישוחררו".

"הגולים חיו בתנאים פיזיים קשים מאוד", מוסיפה ד"ר אוסצקי-שטרן, "מזג האוויר הקיצוני באזורים המדבריים של אפריקה, הריחוק מהמולדת, והחרדה המתמדת לגורל המאבק למדינה ובני המשפחה שנותרו בארץ, הפכו את המעצר לניסיון מורכב וקשה מנשוא. חשוב להבין שהמרחק בין ארץ ישראל למחנות באפריקה היה אדיר בתקופה ההיא - ומכתבים היו הקשר בין הגולים לארץ".

למרות התנאים הקשים, ממשיכה החוקרת, "העצורים יצרו חיי תרבות עשירים מאחורי הגדרות. הם הקימו מערכת השכלה פנימית, הפיקו עיתונות, ייצרו חפצי אמנות, וניהלו ארכיון שתיעד את חייהם במחנות. החל מהיום החמישי למעצרם, הם פרסמו עיתון קיר יומי. במקום להיכנע לייאוש, הם ראו את תקופת המעצר כהזדמנות להתחזק, להתפתח אישית ולהכין את עצמם ליום שבו ישובו למאבק למען עצמאות ישראל".

"רק אני לא זכיתי לראות את זה"

המכתב של צפורה מכ"ט בנובמבר מגלה לא רק את האירועים ההיסטוריים אלא גם את המציאות האישית של נשות הלוחמים. "האמן לי משהל'ה, שאני היחידה שנשארתי בבית וזה גם לא מרצוני הטוב. זאב עכבני, או יותר טוב מחלתו של זאב עכבני", כתבה כשהיא מתארת כיצד נאלצה להישאר בבית עם בנה החולה בעוד תל אביב חוגגת בחוצות.

"ורק אני לא זכיתי לראות את זה. אבל את רעם הקולות שעלה בחללה של תל אביב בלילה הזה, כן שמעתי".

במכתב, צפורה מתארת גם את תחושותיה לגבי ירושלים שנותרה מחוץ לתוכנית החלוקה: "קצת משונה להבין מדינה עברית בלי ירושלים. הן כל ההיסטוריה שלנו תלויה בירושלים. היא סמל קיומנו הלאומי, היא עיר הנצח של עם ישראל ובלעדיה איני מתארת לי מדינה עברית".

משפחה בצל הגלות

במשך כמעט ארבע שנים, ניהלה צפורה את משק הבית לבדה, מגדלת את שני בניהם, זאב ואיסר, ללא נוכחות האב. "מה שמדהים הוא שהיא הייתה כל כך הרבה זמן לבד ואפילו לא התלוננה פעם אחת במכתביה אליו, רק נהגה לחזק ולעודד אותו כמה שיותר", אומרת מירי יהלום, "כמעט כל יום היא נהגה לכתוב לו מכתב ארוך, שהיה מלא בגאווה ובתקווה. היא ניהלה עמו מעין שיחה יומיומית, כאילו היה יושב לצדה על כוס קפה לאחר יום עבודה".

זאב, בנם של צפורה ומשה, נקרא על שמו של זאב ז'בוטינסקי, מנהיג התנועה הרביזיוניסטית. "הבחירה בשם הזה לא הייתה מקרית," מסבירה ד"ר אוסצקי-שטרן, "היא מעידה על המחויבות האידיאולוגית העמוקה של המשפחה לתנועה הלאומית ולמאבק לעצמאות ישראל. למרות שמשה היה במעצר, צפורה המשיכה לגדל את הילדים ברוח הערכים שבהם האמינו שניהם".

יצירה מעבר לגדרות ולמרחקים

בארכיון נשמרו גם ציורים ששלח זאב לאביו במהלך שנות הגלות. "הציורים משקפים את נקודת המבט של ילד קטן על האירועים הדרמטיים שהתרחשו סביבו", מסבירה יהלום, "לאחר כ"ט בנובמבר, שלח זאב לאביו ציור מרגש שבו תיאר את השמחה בתל אביב - דגלי ישראל מתנופפים ברחובות, אנשים רוקדים, ולצד זאת גם תיאור המציאות המורכבת: יהודים וערבים נלחמים".

"ציוריו של זאב היו בעבור אביו חלון אל המציאות בארץ", מוסיפה ד"ר אוסצקי-שטרן, "דרך עיניו של הילד, יכול היה משה לראות את השינויים הדרמטיים שהתרחשו בארץ ישראל. הציורים הללו שימרו את הקשר המשפחתי למרות המרחק הפיזי".

ציור אחד במיוחד, ששלח זאב לאביו זמן קצר אחרי כ"ט בנובמבר, משקף את האופן שבו תפס הילד את האירועים. "בציור הזה יש משהו מרגש במיוחד", אומרת יהלום, "זאב צייר את הדגלים הכחול-לבן מתנופפים מעל הבתים, אנשים חוגגים ברחובות, אבל גם הצל המאיים של המלחמה המתקרבת".

חיילים שנפלו בשבי

"הגולים ראו בעצמם חיילים שנפלו בשבי בזמן שנלחמו באויב הבריטי", מוסיפה ד"ר אוסצקי-שטרן, "התפיסה הזו עזרה להם לשמר את כבודם העצמי ואת המחויבות שלהם למאבק. הם ניצלו את שנות המעצר כדי ללמוד, להתפתח, ולהתכונן ליום שבו יוכלו לחזור לארץ ישראל".

משה ברקוביץ חזר לארץ רק ביולי 1948, לאחר הקמת המדינה ועזיבת הבריטים. זו הייתה הפעם הראשונה שראה את אשתו וילדיו מאז 1944.

הסיפור של משפחת ברקוביץ מייצג פרק חשוב אך פחות מוכר בהיסטוריה של מאבק העצמאות. "גולי אפריקה לא זכו לתשומת לב מחקרית מספקת", טוענת ד"ר אוסצקי-שטרן, "חלקם של אנשי האצ"ל והלח"י במאבק לעצמאות טושטש במשך שנים רבות מסיבות פוליטיות. אך הם הותירו אוצר עצום של מכתבים, חפצים ועדויות".

"כשאנחנו חוגגים את יום העצמאות ה-77, חשוב שנזכור גם את האנשים שהקריבו שנים מחייהם בגלות רחוקה, ואת המשפחות שנאלצו להמשיך את חייהן בלעדיהם, מחכות ליום שבו יחזרו הביתה למדינה עצמאית. המכתב של צפורה ברקוביץ מכ"ט בנובמבר הוא תזכורת מרגשת לחוויה הפרטית והלאומית גם יחד של הרגע המכונן ההוא".

ד"ר דניאלה אוסצקי שטרן היא היסטוריונית וחוקרת את גרמניה הנאצית וקורות היהודים בתקופת השואה, מרצה בתוכנית ללימודי השואה במכללה האקדמית גליל מערבי וחוקרת באוניברסיטת בר אילן.