באדמה הזו, שטופת דמעות וגעגוע, יש חייל אחד שאיש אינו כותב עליו. אין הורים שיניחו פרח על קברו, אין יד שתלטף את מצבתו, אין מכתב שנשמר בין דפי מחברת דהויה. הוא שייך לכולנו - אבל אין מי שיקרא בשמו.
האם היה לו חיוך רחב? האם אהב את הים, את קולות הצחוק ליד מדורת לילה? אולי חלם חלומות פשוטים - בית קטן, משפחה אוהבת? או שמא רצה לשנות עולם, לכבוש פסגות? איננו יודעים. לעולם לא נדע.
הוא הסתער למעננו, הוא וחבריו - מגש הכסף. אך הוא נותר לבד. אין אחיות שיזכירו סיפורים ישנים, אין חברים שירימו כוס לזכרו. רק הרוח המלטפת את האבן והעלים הנושרים בלחש.
אולי, אי שם בלילה האחרון, רגע לפני שהכול השתתק, הוא לחש את שמה של מי שאהב. אולי ניסה להיזכר בבית, בריחות ובצלילים שהיו לו מוכרים. אבל איש לא שמע. הוא נפל בדממה, והדממה נותרה אחריו.
אנחנו כאן בזכותו, ובזכות שכמותו. אין מי שיזכיר אותו - אנחנו נהיה כאן לזכרו. אם אין מי שיקרא בשמו - ליבנו יקרא במקומו. מי שנתן את חייו לא נעלם, החיים כאן הם צוואתו. הוא לא יישכח לעולם.
הכותב משמש כמנכ"ל "יד לבנים"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו