"עולמות שונים, גורל אחד משותף": סיפורו של סמ"ר הלל ז"ל, הלוחם החרדי שנפל בלבנון

שבוע שחל בו יום הזיכרון. אנחנו נפגשים בבית הכנסת ברחוב בוגרשוב בתל אביב, אביו של החייל סמ"ר יעקב הלל, לוחם סיירת גולני, שנפל בדרום לבנון בערב חג סוכות האחרון, ולצידו יוצר השיר לזכרו וחבר הילדות שלו, האמן והיוצר בן יעקב מזרחי, שהמוות המטלטל והמפרק של יעקב, גרם לו לאסוף את השברים ולאחות אותם כשיר פרידה והנצחה ששרו לו החברים מהישיבה ומהפלוגה.

יעקב, גדל במשפחה חרדית בירושלים כנכדו של רב ומקובל ידוע שאף היה קרוי על שמו הרב יעקב הלל. אביו, הרב חיים הלל, איש חינוך מוכר במגזר החרדי, שעוסק בהובלת מרכז "שלום לעם" שהוקם לפני כשני עשורים ועוסק במגוון פרויקטים של חינוך והפצת תוכן יהודי ערכי.

"יעקב למד בתלמוד תורה, ואז בישיבה קטנה. בגיל 14 הוא אמר לי שהוא מרגיש שהוא לא יכול לשבת ללמוד כל היום. ברצף. שקשה לו. הכרתי חבר שהיה לו חלום ולהקים חווה שבה משלבים תורה עם התיישבות, חקלאות, גידול בעלי חיים עבור תלמידים שקשה להם ללמוד. קראנו למקום 'חוות לכתחילה', ויעקב היה החלוץ הראשון שלמד שם. כשהגיע לגיל גיוס, יעקב שיתף אותי שהוא רוצה להתגייס", מספר האב.

"היה לו פטור מגיוס, בגלל הלימודים שלו בישיבה, אני אמרתי לו שאני תומך במה שיבחר, וכדאי שיתייעץ, שיקבל ברכת הדרך. הרב קוק, נתן לו את הברכה. יעקב לא ויתר לעצמו. הלך עד הסוף והגיע לסיירת גולני. היה לו חיוך גדול, כיפה ענקית, ציציות בחוץ. הילך קסם על החברים שלו, המפקדים, תכונות של מנהיג. אנחנו שומעים בחודשים האחרונים כל כך הרבה סיפורים ומבינים כמה ענק הוא היה", ממשיך האב בקול שבור.

"הוא ממש מסר נפשו על הזהות הייחודית שלו. הזמן היחיד בו יכלו החיילים להשתמש בטלפון היה בשבת, ויעקב, שזה היה הזמן היחיד שלו שבו יכול היה להיות עם הטלפון ולהתחבר אחרי שבוע קשה של לחימה, ויתר על הזמן היקר הזה".

חיים הלל מספר שרק ביולי האחרון הסתיימה ההכשרה של בנו בגולני, וכחודשיים אחר כך הוא נפל בקרב. "הם היו הסיירת הצעירה ביותר של גולני שנכנסה פנימה. בהתחלה בעזה ואחר כך בדרום לבנון.

הפעם האחרונה שדיברתי עם יעקב הייתה בערב יום כיפור. הוא התקשר אליי לבקש מחילה. שאל אותי אם הוא צריך לצום. ואיך יכול להיות שיום כיפור חל בשבת. אמרתי לו שיום כיפור דוחה אפילו שבת. אז הוא התעקש לצום. למרות שחיילים שבפעילות לא היו חייבים. ארבעה ימים לאחר מכן, אחרי סעודת חג הסוכות, הילדה שלי דופקת בדלת של חדר השינה באחת בלילה ואומרת שהצבא בדלת. הבנו ישר. אני ורעייתי. בשבריר שנייה".

חיים מספר שיעקב התעקש להיכנס אל הדירה שורצת המחבלים בראש, יחד עם המפק"צ, למרות שהוא היה נגביסט ב'. הוא בכל פעם התעקש וביקש ואמר לו "לך יש ילדים, תן לי להיכנס ראשון". הפעם הוא קיבל אישור. חמישה חיילים נפלו בתקרית הקשה.

"כל הרוח החיה נפלה באותה תקרית. מי שהובילו את הקרב. מפקד הצוות. המ"פ. החיילים שנותרו בצוות התלבטו אם לצאת לשבעה, אבל אחד המפקדים שלו אמר שהיה ברור שאם יעקב היה יכול לדבר איתם הוא היה אומר להם: 'לא ללכת לשום מקום, יש משימה לסיים'. הם הרגישו שהרוח שלו איתם, עד שהם לא יסיימו את המשימה. הם שלחו לנו מכתב ניחומים. רק שני חיילים שנפצעו בתקרית הגיעו על אלונקה".

"כדי שיזכרו שהיה יעקב הלל"

לצידנו יושב בן יעקב מזרחי, אמן ויוצר שמכיר את יעקב מילדות ועד שעות של שיחות נפש בבגרות ולימוד משותף. "מוצאי חג סוכות. דיווחו שיחיא סינווואר חוסל. אני גולל בטלפון. ולפתע רואה את שמו של יעקב. כמו מכת פטיש עשר טון על הראש. כאב שעוצר את הנשימה. אחרי ההלוויה התחלתי לכתוב שיר שזיקק את כל מה שהרגשתי. כאשר המילים המרכזיות שמובילות את השיר הם 'הקול קול יעקב, והידיים ידי אמונה'. שילבתי בשיר בסימפול הקלטה שיעקב הקליט לאחד מחבריו. בהקלטת וואטספ שגרתית, שבו חבר התייעץ אתו על קושי מסוים, יעקב ניסה לחזק אותו. לתת משמעות לעשייה שלו. הקלטה שמלמדת על האישיות של הילד המופלא הזה יותר מהכל. 'לעשות משהו טוב בעולם הזה, שיזכרו שהיה יעקב הלל, לתרום לאיזה משהו, לבנות איזה משהו, ואז יאללה, סלאממת'.

צילמנו את השיר שנקרא 'קול יעקב' גם פה בתל אביב, במרכז שלום לעם, יחד עם החברים שלו מגולני, ובהיכל ישיבת 'אבני קודש' עם החברים מהישיבה שם יעקב אהב לבוא, לשמוע שיעורים, ללמוד, בכל פעם שיצא מהצבא- זה היה המקום אליו אהב ללכת. בשיר משתתפת גם בת הזוג של יעקב. המשפחה שלו. אחיו הקטן. אבא שלו. והחברים מצוות גולני. כל מי שיעקב האיר את הלב שלו. והיו בלי סוף כאלה. השיר נגע באלפי אנשים. הייתה לנו סיעת דשמייא עם איך שהוא הופץ, הגיע ונגע בעשרות אלפי אנשים".

אביו של יעקב מספר כמה שהוא רצה ילדים ורצה להתחתן. "יעקב סיפר בכל הזדמנות שהוא רוצה להתחתן. רוצה ילדים. הייתה לו מישהי שהכיר במשך תקופה ארוכה. מיכל. הוא תכנן להציע לה נישואין בט"ו באב. הלכנו לקנות יחד טבעת. אבל הוא החליט לדחות את ההחלטה. הוא הרגיש שזה יהיה לא נכון כלפיה לעשות זאת כאשר הוא נכנס ויוצא משדה הקרב. הייתה לו תחושה פנימית. הוא סגר חובות קטנים. דאג לא להשאיר שום דבר פתוח. כואב לנו כל כך שהוא לא זכה להעמיד דור המשך, ואנחנו עושים הכל על מנת להנציח את זכרו וזכר האישיות שלו המוארת בכל דרך. ביום יום שלנו אנחנו עוסקים בחיבורים בין חלקים שונים בעם, עוסקים באחדות. במשותף. יש ליעקב אחים שלומדים בישיבות שהוא העריך אותם בכל ליבו והאמין שהם הכוח שמאחוריו. והם כיבדו את הבחירות שלו והעריכו את תרומתו.

אני מרגיש שאם יעקב היה חי היום, לא בטוח שהוא היה רוצה להתגייס", אומר חיים. "הוא סלד מפוליטיקה. סלד מכל הרעש שיש סביב עניין גיוס חרדים. יש אנשים שנותנים תחושה שהם לא באמת רוצים לגייס חרדים. אלא רוצים לעסוק בלתקוף ולשנוא. אני באמת חושב שזה היה גורם ליעקב לקחת צעד אחורה. כי הוא ילד של חיבור. ושיתוף ותקווה. חזרתי עכשיו מיום זיכרון פה בתל אביב. השתתפה בו אימא של אחת המפקדות של התצפיתניות שנפלה בשביעי באוקטובר. ואחות של איש הצוות שהיה צמוד ליעקב בשדה הקרב. ואנוכי. עולמות שונים לכאורה. גורל אחד משותף. אנחנו חייבים לזכור שהאויבים האמתיים שלנו לא מבית".