מכינת רעות באורנים, מכינה חצי שנתית של מועצת מכינות אופק, יצאה בפעילות הנצחה לבוגר שלה, סמל ערן אלוני ז"ל, לוחם וחובש קרבי בגדוד 51 של חטיבת גולני, אשר נפל בקרב בשכונת שג'אעייה בעזה בעודו רץ אל התופת, בניסיון להציל את חבריו ומפקדיו שנפגעו מפיצוץ מטען. לזכרו, הם הקדישו את מסע הפתיחה של המכינה.
"בכל מקום אליו הלך העריצו אותו. גם המפקדים שלו העידו על הצניעות שלו" סיפרה בת הזוג שלו, אגם, אותה הכיר ערן במכינה. איתי, ראש המכינה, הקים מיזם עבורו כדי להמשיך את אורו גם במחזורים הבאים של המכינה.
הפעילות שנבנתה מחברת בין שתי אהבותיו הגדולות - טיולים בארץ וכתיבה. במהלך תקופתו במכינה השתתף ערן בקורס כתיבה והתבלט בו ביצירה של טקסטים מפוארים. בהתאם לזאת, במהלך היציאה למסע הפתיחה המוקדש לערן, מקדישים פעילות כתיבה לזכרו.
המשפט המכונן את הפעילות נכתב על ידי ערן עוד טרם הגיע למכינה ומהווה השראה גדולה למכינאים: "אני נועדתי לעשות משהו משמעותי בחיים האלה, בארץ הזו. משהו שיוביל לשינוי, אבל ממקום שקט". במהלך המסע החניכים נחשפים לסיפורו גם ממשפחתו שמצטרפת לפרקים.
ערן נולד בבאר שבע, אך את שנותיו המשמעותיות העביר בעיר אופקים בה התחנך וקיבל את סט הערכים שעיצבו את דמותו. במהלך שנות נעוריו ערן התנדב במספר פרויקטים והתנדבויות מתוך רצון להוביל לשינוי ולתת מעצמו לסביבה.
אחד הדברים שערן הכי אהב הוא לטייל בארץ להכיר אותה דרך הרגליים. במיוחד אהב את שביל ישראל אליו יצא כמה פעמים בשנה מטעם בית הספר שבו למד כמו גם מטעם עמותת להעז.
אביו דורון מספר שלצבא ערן שאף להגיע הכי מוכן שהוא יכול - פיזית ומנטלית, וחלם על תפקידי פיקוד וקצונה בחטיבה. הוא שיתף במכתביו: "החלטתי שאני הולך לשנות ולהעצים את עצמי על מנת שאוכל לקחת חלק בעיצוב החברה הישראלית", "אנחנו צריכים להיות דוגמא ומופת בכל מקום בו נלך". וכחלק מכך לקח חלק במסגרת לכושר קרבי שהכינה אותו פיזית, והתקבל למכינת "רעות", מכינה קדם צבאית חצי שנתית של התנועה הקיבוצית.
עוד הוא מספר כי "בנעוריו של ערן היו דמויות מנהיגותיות ומנטורים שעיצבו את דמותו, מנהל המכינה הקדם צבאית, המנטור שלו מעמותת להעז, המחנכת שלו שירה, ועלי חמוד מדריך לשל"ח שליווה אותו במסגרת שביל ישראל".
בתום שנים של הכנה פיזית, מנטלית וסיום המכינה התגייס ערן לגדוד 51 של חטיבת גולני, ולאחר חודשים ספורים ביקש לצאת לקורס חובשים מתוך הבנה עמוקה של חשיבות התפקיד. כשלושה ימים בלבד לאחר קבלת הכומתה החומה נכנסו ערן וצוותו לסבב לחימה בתוך הרצועה.
ב-12.12.23 ערן, יחד עם כוח מהפלוגה, מילאו משימה בשכונת שג'אעייה, במהלכה היו צריכים לטהר בתים שעלה מהם חשד שיש בהם מחבלים וחטופים. בתחילת האירוע ליאל חיו ז"ל מפקד מחלקת החוד של הפלוגה נכנס לתוך מבנה שהכוח היה צריך לטהר. עם הכניסה הראשונית ליאל נתקל במחבלים וכנראה נהרג במקום.
ערן, שהיה בחוליה האחורית, קיבל את תמונת המצב והגיע בריצה לבדו לתוך הבניין תחת אש כדי לנסות ולטפל בליאל. כשהבין שליאל נהרג, יצא מהמבנה ודיווח על כך לכוח ולאחר מכן חזר שוב למבנה כדי להגן על גופת המפקד מחטיפה.
בכניסה השנייה של ערן לבניין הוא נפצע מאש מחבלים ובעודו פצוע הוא המשיך להכווין אש לכיוון המחבלים. ערן נהרג ככל הנראה מפיצוץ של מטען ובתקרית זו נהרגו תשעה לוחמים וקצינים: אלוף משנה יצחק בן בסט, סגן אלוף תומר גרינברג, רב סרן משה אברהם בר און, רב סרן בן שלי, רב סרן רועי מדלסי, סרן ליאל חיו, רב סמל רום הכט, סמל אחיה דסקל וסמל ערן אלוני.
נסיבות מותו של ערן יכולות להעיד בצורה מושלמת יותר מכל תיאור מי הוא ערן, על הדרך שבה חי ועל הערכים שהיו לו, אותם רצה להעביר לדור ההמשך.
"פעילויות ההנצחה של ערן היא מרכז חיינו, אנחנו פועלים ועושים כל העת פרויקטים להנצחתו", מוסיף אביו. "לערן לא היה חשוב עצם ההנצחה של שמו, חשוב היה לו להשאיר את טביעת האצבע שלו על הדור הצעיר יותר, את הערכים שהאמין בהם ואת המשמעות לעשייה למען המדינה ולמען הערכים בהם האמין, לקום ולעשות מבלי שיגידו לך, מבלי לצפות לתמורה. הוא קרא לזה 'להיות פראייר', וכך רצה לחנך את ילדיו. הוא אמר: 'אם יהיו יותר פראיירים, העולם יהיה מקום טוב יותר לחיות בו, אז תהיו פראיירים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו