"לטפל כאם שכולה זה אתגר, כל יום שלא קרסתי הפתיע אותי"

מיה גזית, פסיכולוגית במקצועה ואם שכולה, הקימה במרץ בשנה שעברה בשיתוף עמותת "ברק" של חטיבה 188 את מיזם "אור כי יהל", המסייע לחיילים בחיל השריון (סדיר ומילואים) עם טיפול נפשי. המטרה היא לאפשר לכל חייל/ת בסדיר או בשנת הקבע הראשונה, או שנת השחרור הראשונה, להגיע לטיפול ללא תשלום למשך שנה שלמה ולהפוך את הטיפול הנפשי לזמין יותר לכלל החיילים עם כל בעיה או קושי שצץ. 

המיזם הוקם לזכרו של בנה של מיה, סרן יהל גזית ז"ל. יהל נפל כסמ"פ בגדוד 53, בקרב ברצועת עזה בשכונת סג'עיה ב-4 בדצמבר 2023. לאחר מותו, הועלה מדרגת סגן לסרן. חייליו סיפרו כי היה מפקד קשוב שתמך בחייליו והתייחס אליהם בגובה העיניים. השם שניתן למיזם - "אור כי יהל" - נלקח מספר איוב. הוא שומר על רוחו של יהל בהתייחסותו האישית לכל חייל באשר הוא ומסמל את מטרת הפרויקט - להאיר באורו של יהל ולתת תקווה גם ברגעים בהם קשה וחשוך. זה מסר שיהל העביר בחייו לחייליו, וגם בשירים שכתב.

מאז הקמת המיזם הגיעו מאות פניות של חיילים והורים ומתנדבים בו מאות פסיכולוגים מהשורה הראשונה בארץ. הטיפול ניתן בתיאום עם מערך בריאות הנפש בצבא, על מנת שחיילים המתמודדים עם מצבים של פוסט טראומה, אובדנות, ומצבי קיצון ימשיכו לקבל את הסיוע מהקב"ן בעוד מטופלים אחרים שחווים חרדות, לחצים, בעיות בזוגיות, בעיות מול ההורים, בעיות של גיל התבגרות מאוחר ועוד, יוכלו להיעזר במיזם.

איך עלה הרעיון להקמת המיזם?

"הרעיון עלה כשישבתי בקליניקה, שבועיים אחרי שיהל נהרג", מספרת מיה ל"ישראל היום", "הבנתי שאני צריכה למצוא הנצחה שתערב אותי ותיתן לי משמעות. עידו, בני הבכור, התחיל לנהל את הלהקה של יהל -"רעש לבן" - וראיתי איך זה "הקים אותו לתחיה". הבנתי שגם אני צריכה להקה".

כאם שכולה, איך מתמודדים עם כל טיפול וטיפול?

"לטפל כאם שכולה זה אתגר מקצועי. מיד בסוף השבעה התייעצתי עם מיכל גרוסמן שהייתה המטפלת השכולה היחידה שידעתי עליה. תהיתי אם זה בכלל אפשרי. באותו שלב לא ידעתי אם אצליח להמשיך לתפקד. המחשבה שלי הייתה שאקרוס, וכל יום שזה לא קרה זה הפתיע אותי".

איך מתחייבים לטיפול במצב כזה, איך יש מקום לקשיים של אחרים? 

"לאט לאט הבנתי שאני לא קורסת וכשאני עושה משהו משמעותי זה עוזר לי. הטיפולים קיבלו תפנית, נושא האובדן שלי נוכח בחדר. זה משנה את הקשר הטיפולי והרבה פעמים מעמיק אותו. ההבנה שמטופליי גם עברו אובדן, גם אם לא הכירו את יהל, הדאגה שלהם אליי, הנוכחות של אובדן ומוות בחדר מעצם היותי שם הביא למגע במקומות נוספים בטיפול. יש לי מחשבות לפתוח קבוצה של מטפלים שעברו שכול שנוכל לחשוב על ההתמודדות יחד ואולי אף לכתוב על זה. זה ממש לא קל כמטפלת אבל מרתק. זה אומר שבתוך העיסוק במוות ובשכול יש גם הרבה חיים ותשוקה".

"בשבעה הגיעו חיילים של יהל שעברו איתו את תחילת המלחמה, את הימים בעוטף ואת הכניסה לעזה", אומרת מיה, "שם היו בקרב קשה בו המג"ד שלהם, סלמאן חבקה ז"ל נהרג. ראיתי כמה קשה להם אחרי מה שעברו. עזרנו להם לפנות לעזרה במסגרת הצבאית וליווינו אותם. הבנתי שיש צורך בעזרה ושהצבא מתקשה לתת אותה בהיקפים הנדרשים. חשבתי תחילה שהמיזם יהיה עבור חיילי הסדיר בחטיבה. לא חשבתי שנגיע להיקפים כאלו. ממש לא הבנתי את הצורך. ומי חשב אז, שהמלחמה תימשך כל כך הרבה זמן".

את מרגישה באופן אישי שהסיפור שלך נשכח לעומת סיפורים אחרים?

"לצערי, כל עוד יש חטופים בעזה ברור שהפוקוס הוא עליהם. זה מובן לגמרי גם אם לא קל. הוזמנתי לראיון באחד הערוצים על המיזם ואחרי כמה דקות קטעו את הראיון כי היתה הצהרה של הורה של חטוף שחזר. זה היה ממש כמו סכין בלב. אבל אני מבינה שצריך לעשות הכל כדי שהחטופים יחזרו. לא קל היה לראות את החזרה של החטופים והמפגש עם ההורים, זה כמובן נוגע בכאב הגדול שאת יהל לא אזכה לחבק. אבל ליבי עם משפחות החטופים שעדיין שם. אחד הדברים המנחמים עבורי זה שיהל נהרג במקום והוא לא סבל. אני לא יודעת איך מצליחים להתמודד עם הידיעה שהילד שלך סובל ומעונה. מקווה בכל ליבי שהם יחזרו. במהרה".

"בכלל, עם הזמן הנופלים הם נחלת העבר, זה לא אייטם תקשורתי", ממשיכה מיה בכאב, "אין שם חדש ואין בסיפור שלהם תקווה. יש הבנה שנזכרים בהם ביום הזכרון, זה מן 'מס' שהאזרחים משלמים למשפחות השכולות. זה טבעי. קשה לחיות עם השכול מול העיניים. גם אני הייתי שם וגם פחדתי לגעת בשכול. כאם שכולה ברור שאני רוצה שידברו על יהל ויזכירו אותו כל הזמן".

אילו כלים את ושאר המטפלים נותנים למטופלים?

"הטיפולים שאנחנו מעניקים הם שונים בהתאם לגישה של כל מטפל. בגדול עצם מתן המקום לעיבוד החוויות, בנוכחות אדם אחר היא משמעותית ביותר. הסיפור עצמו של החוויה עוזר בעיבוד. לעיתים עולות שאלות על אירועים, תחושות אשמה, כאב, תחושות חוסר אונים שדורשים התייחסות מעמיקה יותר ועיבוד לאורך זמן. קבלה של שלל הרגשות, הבנה מה קורה לכל חייל שמתמודד עם אירועי לחימה, מסייעים לחיילים להבין את עצמם. לעיתים גם מספקים טכניקות להרגעה עצמית. אני רואה אותנו קצת כמו סיר לחץ - כשאין שסתום לשחרר את הלחץ הוא מצטבר בגוף, בחשיבה, בחוסר שקט. הטיפול הוא סוג של שסתום. בנוסף חוויות טראומטיות אינן מעובדות והאפשרות לעבד אותן הופך אותן לניתנות לעיכול".

רועי שפושניק יו"ר עמותת ברק: "המלחמה הביאה את הצבא עד קצה גבול היכולת שלו באפשרות לעזור לפצועים, להרוגים ולמשפחות השכול מבחינה נפשית. המיזם יסייע לתמוך במערך הקב"ן להמשיך ולתת מענה מיידי לחיילים בסדיר, וגם אחרי השחרור שלהם. מצאנו שהטיפול בלוחמי יום כיפור היה מאוחר מדי, והדבר השפיע ישירות על בעיות של פוסט טראומה שלא טופלו כמו שצריך. כעת יש לנו מענה מיידי לנחיצות להעניק טיפול נפשי ללוחמים הצעירים ולמנוע בעיות של היווצרות פוסט טראומה בעתיד".

ניתן לתרום למיזם או לפנות לטיפול דרך אתר עמותת ברק.