תחזוק הבית והקריירה בזמן שהבעל במילואים, זה אולי האתגר המורכב ביותר איתו נאלצות להתמודד נשות המילואימניקים במהלך המלחמה. יגידו נשים רבות שגידול ילד אחד יכול להיות משימה לא פשוטה, בטח ובטח שניים או שלושה. אז מה תגידו על אלישבע, לה 10 ילדים?
אלישבע היא אשתו של י', רס"ן במילואים וסמג"ד 66 בחטיבה 55. יחד עם עשרת ילדיהם הם גרים בישוב המעורב נופים שבשומרון. אלישבע היא פסיכולוגית במגזר הציבורי והפרטי, י' מנהל תיכון דתי-ימי. י' שירת במילואים כבר למעלה מ-250 ימים מאז ה-7 באוקטובר, ואלישבע מצאה עצמה נשארת לבד, בבית, כמו נשות מילואימניקים רבות. אלא שלה, כנראה הייתה משימה מורכבת פי עשרה.
"יש לנו שותפות מלאה, אין 'הוא עוזר לי או אני עוזרת לו', אנחנו עושים הכל ביחד" מספרת אלישבע ומוסיפה: "כשהוא מגיע (מהמילואים), אז הוא לוקח פיקוד ואני קצת הולכת לנוח".
מה טווח הגילאים של הילדים?
"הגדול שלנו הוא בן 19 וחצי, הקטנה וה"מנהלת הקטנה" בת 3. חמשת הקטנים מתחת לגיל שמונה, כשבהם תאומות גם בנות 6 וחצי. אה וגם הכלב שלנו, בנג'מין.
איך מצליחים בכלל לנוח?
"זה מאוד אינטנסיבי, כן. אני לא ישנה המון. אני קמה בבוקר ואז התפקוד מתחיל. הגדולים שלי כל הזמן מאוד מעודדים אותי ללכת לנוח. יש הרבה רעש ובלאגן בבית. זה לא בית מאוד שקט, למרות שזה מוזר, כי אנשים נכנסים אלינו הביתה, ובאופן עקבי אומרים לנו 'איזה רגוע פה'".
כשי' הלך, היה לי את ההלם הראשוני כמו שהיה לכולם", חוזרת אלישבע לתחילת המלחמה, "גם מעצם העזיבה הפתאומית של כל כך הרבה בעלים וגברים ובני זוג, וגם הייתה את תגובת הלחץ הראשונית. היו שבועיים עם חרדה מטורפת. בהתחלה הייתי נועלת את הילדים בבית כשהייתי הולכת לטייל עם הכלב ומחביאה את המפתח. גם הטמנתי סכינים בכל מיני מקומות בבית, כי פחדתי מחדירה, זה פשוט היה לחץ אטומי. אחר כך התרגלנו כבר למצב".
"בהתחלה הייתי איתם בבית, אבל ברגע שהתחילו כן לחזור לשגרה אחרי חודש, אז גם אני חזרתי. תפקדתי ועבדתי, לקחתי עזרה מבחוץ, וגם הילדים הגדולים מאוד עזרו", מספרת אלישבע.
"באיזשהו שלב, י' נכנס עם הפלוגה ללב עזה, וכשזה קרה - נותק קשר, ובעצם הוא לא חזר הביתה חודש וחצי רצוף. מסביבי בישוב ראיתי גברים אחרים, גם מפקדים, שכן חוזרים, והוא פשוט לא חזר. התחלתי להיות במצוקה אבל איכשהו לתפקד. בשלב כלשהו יצאתי גם לחל"ת. אני בדרך כלל הולכת זקוף, ופשוט התכופפה קומתי. אמרו לי - 'היית נראית ממש במצוקה'".
איזו עזרה קיבלת?
"בעיקר בקהילה, ממש היו שם בשבילנו. יש איזושהי ועדה אצלנו שנקרא 'ועדת תמר'. יש שם ארבע נשים שלוקחות בעלות על רחובות שונים של מגויסים, וממש דואגים לארוחות שבת ובאמצע שבוע, וכל מה שאני צריכה עם הילדים. נעזרתי בזה, בעיקר גם בקטע של הבישולים, כי פשוט לא הייתי מסוגלת לבשל כלום. גם האחים שלי היו שם בשבילי, חמי וחמותי, חברות וגם החיילים של י' התקשרו ואפילו שהוא היה בעזה הם יצאו ובאו לבקר אותי".
כשי' היה במילואים, שיתפת אותו בכל מה שעבר עליך או שיש דברים שחסכת ממנו?
"הוא לא ידע המון המון דברים, הוא גילה אחר כך, כשהוא חזר. הוא פשוט היה מפוקס מלחמה, ואני עזבתי אותו. ידעתי שזה ערך עליון, והסתדרתי".
ספרי על ה-7 באוקטובר.
"קמנו לנו מאוחר, ובאנו לבית הכנסת בערך בתשע. לא ידענו מכלום. פתאום אמרו לנו, 'מה, לא שמעתם?' קורה ככה וככה, ובני ערובה, והיינו בשוק. ואז הבנתי שמשהו מאוד לא טוב קורה. התחלתי לראות אנשים ממהרים הביתה, חלק עם טלפונים ונשק. י' אמר 'אני הולך הביתה להביא את הטלפון'. כשהוא חזר, הוא היה על מדים. אז הייתה הכרה עמוקה שמשהו נורא קורה. הבנתי שאנחנו נכנסים למלחמה".
אלישבע מספרת על אחד הבקרים הקשים ביותר שלה במלחמה, כשי' לא בבית. "פתאום אני רואה ממנו מייל. פתחתי אותו ואני רואה מכתב שהוא כתב לי ולא יכולתי להכיל את יותר. זה היה מכתב צוואה/פרידה. לא ידעתי למי להתקשר בשעה הזאתי ובכיתי ובכיתי ובכיתי ואז מישהי מהמשפחה ענתה וממש בכיתי לה בטלפון".
יש לך פרויקט שירים מיוחד שהתחלת במלחמה, ספרי עליו.
"לא הייתי כותבת הרבה. לאחרונה נפרץ איזה שהוא סכר, ואני כותבת כל יום. ביצירה הראשונה יצרתי קשר באותו רגע עם המשפחה, כתבתי ושלחתי את זה לאימא. היא מאוד התרגשה מזה, ובהמשך פיתחתי את זה על קנבס, ושלחתי להם. אחר כך כתבתי על ענר שפירא ז"ל ולאט לאט זה צבר תאוצה. כל אחד שכתבתי עליו, תמיד יצרתי קשר עם המשפחה אלא אם כן מישהו לא רצה. היה איזה מקרה או שניים שהיה להם קשה מדי. עד עכשיו, כתבתי כ-70 שירים כאלו ואני מכירה את כל המשפחות".
אני מוכרח להגיד שגם עכשיו, אני לא מבין איך עושים את כל מה שציינת - עם 10 ילדים ועוד בלי האבא.
"אני מורידה את הכובע בפני הגדולים שלי, קודם כל. לא יודעת, יש לנו הרבה אנרגיות. אני מצליחה לנהל הרבה דברים בו זמנית, אני לא מתייחסת לזה כמשהו מיוחד. אם מישהו אומר לי 'יש משפחה עם תשעה ילדים' אני אומרת 'וואו".
יש מסר שתרצי להעביר לנשות מילואימניקים אחרות?
"דרך השירים הגעתי להרבה סוגים של אנשים. אני רוצה להגיד שרב המשותף על הלא משותף, כי בסוף אנחנו בני אדם, ויש לנו רגשות, ויש לנו אנושיות. ראיתי את זה בדרך שלי דרך המילים, ההקשבה, הלב הפתוח. בפני נשות המילואימניקים פשוט להוריד את הכובע, ולהגיד כמה טוב שאנחנו מבינות אחת את השנייה ושנמשיך להיות שותפות בדרך, ולתמוך אחת בשנייה. בסוף, עשרות אלפי נשים נמצאות באותו מצב והקהילתיות חשובה מאוד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו