"דניאל ביקש ממני ללכת במקומו להלוויה של חבר שלו"

מערך המילואים כבר מזמן אינו כולל רק את המגויסים עצמם, אלא גם את מי שנשאר מאחור. נשות המילואימיניקים הפכו לאחת מהחזיתות החשובות במלחמת חרבות ברזל לכל דבר ועניין, כשהן בעיקר שומרות על המשפחה שנשארה בבית.

אחת מהן היא נעמי, אשתו של דניאל הראל, מפקד טנק בחיל השריון במילואים בחטיבה 205 גדוד 9206 פלוגה מ', שמיועדת לתמרון בעזה. הם גרים בישוב נחלים ולהם שלושה ילדים (6, 4 ו-2). עד כה, דניאל נמצא במילואים כבר למעלה מ-300 ימים, בארבעה סבבים שונים.

כשדניאל קיבל את הצו, הבנתם שזה הולך להיות סיפור ארוך?

"את הצו הוא קיבל ב-8 באוקטובר בשש בבוקר. הוא הכין אותי לחודש לפחות וזה היה נשמע לי ארוך מאוד. הבנתי עמוק בלב שזה כנראה יהיה יותר ארוך. והנה - 300 ימי מילואים מאחורינו.

איך הילדים קיבלו את זה ואיך אתם מנגישים להם את המצב?

"הבן הגדול שלנו דוד אורי (אז בן 5) התעורר כשדניאל כבר היה על מדים. הוא נפרד מהקטנים בחיבוק ודוד אורי רץ אחריו לרכב ואמר לו שהוא רוצה להצטרף גם למערך הלוחם. תמימות של ילד מתוק. אחרי זה הם הבינו קצת יותר ובעיקר הוא. היה לו מאד קשה".

"הדאגה הייתה לי הכי קשה", מספרת נעמי על האתגרים בתחילת המילואים, "מיותר לציין שכל דפיקה בדלת הקפיצה אותי. בשלב מסוים עשינו הסכם כל השכנות שלא דופקים בדלת, מתקשרים לפני. הזמנים בתוך עזה היו פשוט מורטי עצבים, בלי טלפון ודרך לתקשר, בלי צפי מתי יוצאים. רגעים קשים מאוד".

יש רגעים קשים שזכורים לך במיוחד?

"יש שניים, אחד מנטלי והשני פיזי. בימים הראשונים למלחמה דניאל התקשר ובישר לי שחבר טוב שלו - אביחי אמסלם נהרג. הוא לא יכול היה לצאת להלוויה וביקש ממני ללכת במקומו. הייתה לוויה כואבת ועצובה מאוד. מקרה נוסף קשור לבת הקטנה שלנו, אז בת חצי שנה. היא הייתה חולה ולילה אחד היא פשוט לא הפסיקה להקיא. היא מאובחנת עם cf וקצת מסוכן לה להתייבש. מצאתי את עצמי בשלוש בלילה מנסה למצוא מי יהיה עם הילדים אם אקח אותה למיון. בסוף הקפצתי את חמי האלוף בשלוש בלילה".

"אנחנו כל הזמן עסוקים בשאלה הזו סבב אחר סבב", עונה נעמי כשאני שואל אותה האם קיים מבחינתם גבול מסוים שלאחריו כבר לא יוכלו לשאת יותר את עול המילואים. "אנחנו מתחילים לחזור לשגרה, להסביר לבנות מחדש ואז מגיע סבב נוסף. ובכל זאת, לא דומה יום ה-8 לאוקטובר להיום. ופה אדבר בשם עצמי - יש לי ציפייה שצה"ל ייערך למערכה ארוכה עם תגבור בכוחות והרחבה של מערך הלחימה".

עם הזמן, משהו השתנה בגישה שלך או של דניאל למלחמה ולמילואים?

"להתגייס למילואים זהו ערך עבורנו. להיות שותפים בשעה קשה כזו, זו לא הייתה אפילו שאלה. היה ברור שצריך לתת כתף. אבל יש עוד סל של ערכים שאנחנו מחזיקים כחברה וכמשפחה ובגלל הסיזיפיות והאינטנסיביות שהערך הזה לוקח, צריך עם הזמן להתחיל לעשות עבודה של איזונים - כמה משקל וכמה מקום נותנים גם לערכים אחרים. לי זה חידד שצריך לצאת לשליחות בעיניים פקוחות, לא בצורה עיוורת. יש לזה הרבה משמעויות. אחת מהן זה האיזונים, שמחוייבים המציאות".

קיבלת איזושהי עזרה במהלך הזמן הזה, משפחה, חברים, גורמים חיצוניים?

"בתחילת המלחמה קיבלנו המון עזרה. מהמשפחה שלנו, מהשכנים ומהיישוב. אבל בסוף, זה מערך שקשה להחזיק אותו לאורך זמן וזה טבעי. עם הזמן לומדים להסתדר".