בעזה חם. כמה חם. זה אמצע דצמבר, אבל השמש קופחת על הקסדה והאפוד, והלוחמים מחפשים כל מקור מים כדי להרגיע את החום. אל"ם יונתן מאיר מנגב בעדינות את מצחו, לוקח נשימה עמוקה. הוא מכיר היטב את השטח, ואת החום. כבר שנה הוא נכנס ויוצא מאזור הקרבות, שאותו הכיר כבר במבצעים קודמים.

אבל כשה"פלאפלים" של הדרגות מתנוססים על כתפיו, כמפקד חטיבה 179 המיתולוגית של השריון, מאיר מרגיש שסגר מעגל. הוא כאן בנס. שלוש פעמים במהלך שירותו הצבאי הוא נפצע ונזקק לטיפול רפואי, פעמיים מהן במלחמה הנוכחית. נתן את כל־כולו על האדמה הבוערת, זו שהיום הוא דורך עליה כמפקד עוצבת "ראם", אחת החטיבות הוותיקות בצה"ל.

כשאני אומרת לו שחזרתו ללחימה לא מובנת מאליה, הוא נבוך. "אני לא מסתכל על הפציעות כאבן דרך", יאמר בשקט, "נפצעתי, השתקמתי, חזרתי להילחם. זה מה שמצופה ממני כלוחם וכמפקד. וכשאני רואה את הלוחמים בחטיבת המילואים משאירים מאחור משפחה, עסק, ילדים, חיים, ונותנים את כל־כולם למען המדינה - אני חש גאווה גדולה. זה מבחינתי לא מובן מאליו".

"מה שמצופה מאיתנו"

הוא בן 36, גר בכפר חיים עם אשתו מאיה (36), אנליסטית בחברת הייטק, והילדות דורון (5) וזיו (3). סבא שלו מצד אמו הוא טייס חיל האוויר המיתולוגי תא"ל ארלוזור (זוריק) לב ז"ל, שהיה מפקד בסיס חיל האוויר ברמת דוד ונהרג במלחמת יום כיפור. 51 שנה אחרי אותה מלחמה, שרבים משווים בינה לבין מלחמת חרבות ברזל, מאיר מדגיש שהיום אנחנו חזקים יותר וחדורי רוח קרב.

את שירותו הצבאי התחיל מאיר בכלל בשייטת. התגייס ב־2007, ואחרי כמה חודשים חתם על ויתור והתברג לחטיבה 7 של השריון. לאורך השנים שירת בשורה של תפקידים בכירים, ובהם ראש הלשכה בזרוע היבשה. את גבול הדרום ועזה הכיר כבר במבצע צוק איתן ב־2014 ובשומר החומות ב־2021.

הפעם הראשונה שבה נפצע אירעה באוקטובר 2015, בחברון. הוא היה אז בתפקיד מ"פ. בקור רוח, כאילו מדובר בפציעה של אחר, הוא מספר איך מחבל קפץ על אחד מחייליו, ותוך כדי מאבק דקר גם אותו דקירות מרובות בגוף. "זאת היתה הפעם הראשונה שנתקלנו במחבל פנים מול פנים. אנחנו שריונרים, לרוב נמצאים בתוך הטנק, ופתאום נלחמים במחבל בידיים. זה היה אירוע די משמעותי, שחידד את האיומים ואת המשמעויות של פעילות מקצועית - ואת החשיבות של העבודה בשטח".

מאיר המשיך להגן על הגזרה, ורק אחרי כמה שעות פונה לקבלת טיפול רפואי. הטיפול נמשך שעות בודדות, ואחריהן חזר לפקד על חייליו בגזרה. כעבור שנה, אחרי שהגדוד עבר לשגרת אימונים ברמת הגולן, התמנה לסמג"ד 77 וחזר לפעילות מבצעית בגזרת חברון שבה נפצע, כאמור, לראשונה.

"זה התפקיד שלנו כמפקדים", יחזור ויאמר. "אתה לא יכול להשאיר את המסגרת שלך, את החיילים שלך, בלי מפקד. זה גם מה שמצופה מאיתנו, לדעתי, ולכן בכל אחת מהפעמים שבהן נפצעתי לא היתה לי בכלל דילמה. היה לי ברור שאני חוזר להילחם".

חזר אחרי חודשיים

בשבת 7 באוקטובר היה מאיר מפקד המכללה לפיקוד טקטי. כשהתעדכן באירועים הדרמטיים, מיהר להגיע לדרום. "הקו האחרון שעשיתי בתפקיד מג"ד היה בזיקים. ידעתי שאני יכול ורוצה לעזור בלחימה. במשך השבוע הראשון נלחמתי עם גדוד 77, והמשימה העיקרית היתה להשיב את המצב לקדמותו. אחר כך כבר הבנו שהלחימה הזאת ארוכה יותר, ושאנחנו הולכים לשהות בעזה לא מעט זמן. היה לנו ברור שהולכים עד הסוף".

וכאן, על אדמת עזה הקשוחה, הוא סוגר חשבון. חשבון של שריפת טנק ושל אובדן לוחמים וחברים, וחשבון אישי של פגיעת ראש קשה שממנה החלים רק כדי לחזור ולהגן על המדינה.

"ב־7 בנובמבר 2023 הטנק שלי נשרף", הוא מדבר מהר. "יריתי המון פגזים כדי להרחיק את האויב, וכנראה אחד הפגזים לא היה תקין - והוא התפוצץ בטנק. הטען נפצע קשה ונזקק לפינוי ולטיפול, אבל שאר אנשי הצוות נפצעו פציעות יחסית קלות. אני נכוויתי בעיקר בידיים, מהניסיון לחלץ את הפצועים. חבשתי את הכוויות והמשכתי בלחימה. אחרי כמה ימים פינו אותי לביה"ח ברזילי, כי היה צריך לחבוש לי את הפצעים טוב יותר. טיפלו בי, ומהר מאוד חזרתי להילחם".

שבוע בלבד אחרי שנפצע משריפת הטנק, מאיר נפגע בראשו ממטול אר.פי.ג'י. הוא זוכר במעומעם איך נפל לאחור לתוך הטנק, ואיך פונה במסוק לביה"ח סורוקה כשהוא במצב קשה. לאשתו ולבני המשפחה שהגיעו לבית החולים סיפר שהוא מתכנן להחלים מהר ולחזור שוב לטנק.

"הסיבה היחידה שלא חזרתי לקו אחרי שבועיים היא מאיה, אשתי", הוא מחייך. "היא הסבירה לי שזה לא צעד אחראי, והיא צדקה. הייתי צריך לעבור לא מעט הליכים רפואיים כדי לחזור לכשירות, אבל היה לי ברור שאני חוזר. זה אפילו לא היה עניין של געגוע כמו ההבנה שבחוץ מתנהלת מלחמה, ואני צריך להיות שם. אם שואלים את הרופאים, הייתי צריך חצי שנה של שיקום. אבל אני חזרתי להילחם אחרי כמעט חודשיים".

אחרי הפציעה חזר מאיר לתפקיד מנהל לחימה בחטיבה 7, ובספטמבר האחרון מונה למפקד חטיבה 179, שחלקה בלבנון וחלקה בעזה, ומאיר בעיקר בקו עזה. "זאת סגירת מעגל מטורפת להיות כאן. ב־7 באוקטובר רצתי לפה בלי נשק ובלי מסגרת, כשהמדינה היתה בבלגן מטורף. שנה אחרי אני עומד עם חטיבה חזקה, כשירה ומיומנת, שמביאה להישגים מאוד משמעותיים. מצב אחר לגמרי".

כשאני שואלת מה אומרים בבית על כך שבכל זאת חזר לאחת הגזרות החמות ברצועה, הוא מחייך במבוכה. "אני די בטוח שמאיה היתה מעדיפה שאשאר בבית, אבל היא מכירה אותי. היא פנתרה, בסוף היא עושה הכל. אני לא יודע איך הייתי מתמודד עם זה במקומה, עם הקריירה, שתי הבנות, וגם הדאגה לי, במיוחד כשנפצעתי. זה לא פשוט. אבל היא מבינה שזה מה שאני צריך לעשות, היא תומכת בי ב־200 אחוז".

"ציונות ורוח לחימה"

השיח האישי לא קל למאיר. הוא לא העיקר, יחזור וידגיש. החטיבה שעליה הוא מפקד מציבה מול עיניו מראה של המיקרוקוסמוס שבו אנחנו חיים, כשלוחמים משאירים מאחור אישה, ילדים ועבודה טובה, או מחלימים במהירות שיא מפציעת ראש ורצים בחזרה להגן על המדינה.

"אני לא חושב שיש לנו ברירה אחרת", הוא נחרץ. "אנחנו במלחמת קיום במובן הכי עמוק שלה. אין פה דילמות בכלל אם לחזור להילחם או לא. אני בא ממשפחה שכולה, אחרי שיקום, וברור לי שאני צריך להילחם כל עוד ייתנו לי. ואת הרוח הזאת אני מקבל עכשיו בעיקר מאנשי המילואים של החטיבה.

"זו חטיבה של אריות. אנשים שעם ישראל חב להם חוב עצום, כי הם שומרים על הביטחון הלאומי. יצא לי כבר להקפיץ את אחר מהגדודים שלי מעכשיו לעכשיו לתפוס קו. אנשים עזבו את הבית ב־10 בלילה, התחמשו והפכו לחיילים כדי לבצע את המשימה. את רואה איש מילואים שתוך כדי לחימה יוצר קשר עם הבן שלו שנלחם בצפון, לוודא שהוא בסדר, ולוחם אחר שיוצא לרגע כדי לגייס את הבן שלו לקרבי - וחוזר להילחם בעצמו. והם מגויסים כבר יותר מ־200 ימים, מוכנים לתת הכל למען המדינה.

"וזאת ציונות, זאת רוח לחימה. גם לי ברור שלא משנה כמה פציעות אספוג, ומה תהיה דרגת הפציעות, אני אלחם - כי זה התפקיד שלי. אנחנו מגינים על המדינה, ואנחנו מאמינים בזה מאוד".