"כאן זה לא שרעבי, הם גרים למטה". כך הגיבה באינסטינקט בת שבע ויס, אמו של אֵלון, כשראתה את קציני צה"ל בפתח ביתה במוצאי שבת. כמה שעות קודם לכן בשורת האיוב אכן פקדה את שכניה תמר ויהודה מנחם, הוריו של הצעיר המתוק שלום, שמתגוררים בבית הסבא סעדיה שרעבי.
סעדיה הוא המורה המיתולוגי שלי ושל דורות רבים במרחב ירושלים לגיאוגרפיה ולהיסטוריה, וכמעט 50 שנה גר במרחק 100 מטר מהווַיסים. בת שבע, שידעה על האובדן שלו, היתה משוכנעת שהקצינים המבשרים רעות טעו בכתובת. היא לא דמיינה שמלאך המוות בא לדפוק בחלונה שלה. ואני? אני גם ברגעים הכי פסימיים של המלחמה, לא חשבתי שהחברים הקרובים ביותר של הוריי יאבדו את בנם בעשור השמיני לחייהם, וששבילי ילדותי יהפכו לרחובות שכול.
ביום שישי האחרון עוד ניסה גיורא, אביו של אילון, לשכנע אותו לוותר ולהשתחרר. "רק חיתנת ילדה, ובעוד כמה שבועות חתונה נוספת. די, עשית מספיק", לחץ האב על בנו שהיה בן 49 וכבר הפך לסבא. מאז פרוץ המלחמה הוא נלחם כמעט ברציפות, אף שהיה פטור.
"אבא, ככה אתה חינכת אותנו", השיב לבקשת האב לחזור הביתה. הוא צדק. את הרוח האידיאליסטית, עם התרגום שלה לפרקטיקה, אכן ינק מבית הוריו. כמוהו אחיו הגדול, חברי הטוב אסף, מייסד ארגון "מעגלים" שכבר 20 שנה דוחף קדימה צעירים בפריפריה.
רעות שאין שנייה לה
אילון היה שכבה אחת מתחתיי בבית אל הזעירה של שנות ה-80. היו בו רגישות ותמימות שחבורת הילדים שלנו, לא נעים לומר, ניצלה לפעמים לרעה.
סליחה, אילון.
בשלהי 1977 היו ההורים שלהם ושלי, בין מייסדי בית אל. רוח גדולה פיעמה בהם ובחבריהם, ליישב את ארץ ישראל. הם היו זוגות צעירים מטופלים בארבעה ובחמישה ילדים, בהם אילון, אסף, אני והאחיות הצעירות שלנו.
רעות שאין שנייה לה נרקמה בין המשפחות. התנאים הקשים באותן שנים חישלה אותה. משאית אחת העבירה את חפצי שתי המשפחות מדירות נאות בירושלים לחדרונים זעירים בבסיס בה"ד 4 דאז. כך הוקמה בית אל, שכיום מתגוררים בה 6,000 נפש.
אילון המשיך את דרך ההתיישבות. כאדם בוגר, התמלא שכבה עבה של יכולות ביצוע עם נעימוּת אישית, וכך היה בין הדמויות המרכזיות במיגרון. בהמשך, עבר עם רעייתו נטע לפסגות וגם שם הפך עד מהרה לכתובת מרכזית, ובכלל זה ליו"ר היישוב. כתושבי אזור בנימין, פה ושם נפגשנו ונועצנו זה בזה בעניינים שכבר נשכחו מזיכרוני. מה שלא אשכח הם הרצון הטוב והנכונות שלו לסייע, שתמיד שרו עליו.
המספרים מלמדים שאילון הוא החלל החמישי מפסגות מאז פרוץ המלחמה. יישוב קטן, אשר מונה קצת יותר מ-2,000 נפש בסך הכל, אך צמוד לרמאללה המאיימת ולכן נושם בכל יום בשנה את סכנת הטבח המאיים משכנינו הערבים.
ובבית אל של פעם, זו שבה עוצב נוף ילדותנו, שלוש משפחות ברדיוס של 100 מטר הפכו שכולות. כי במרחק זעיר מבית הוריו של אילון, גם משפחת לובר ישבה שבעה אך לפני חצי שנה על עלם החמודות יהונתן, שנפל גם הוא בעזה.
ובכיוון הנגדי משפחת שרעבי-מנחם, שאיבדו את הבן והנכד באסון הנמר"ה.
מה היינו עושים בלי גבורתם של הגברים האלה, שמסרו את נפשם כדי שכולנו נוכל להמשיך לחיות את חיינו? מה היינו עושים בלי תעוזת דור ההורים, שהקימו יישוב שסיכל הקמת מדינת טרור בלב הארץ, וחינך את הבאים אחריו לאהבת העם והארץ?
