סגן אריה טלר, קצין בחטיבת כפיר, לחם בעומק רצועת עזה עם הצוות שלו במשך מספר שבועות. באחת מהמשימות המבצעיות התפוצץ עליהם מטען רב עוצמה שפגע באריה באופן קשה. הוא היה מורדם ומונשם במשך כמה ימים ולאחר התאוששות הוא עבר למרכז השיקום בבית החולים הדסה הר הצופים, שם הוא עובר בימים אלו תהליך שיקום אינטנסיבי כשהוא חדור מטרה מתמיד: "אני הולך לחזור לצבא. יש לי עוד שיקום ארוך לפניי, אבל אני אחזור לשים על עצמי ווסט. עם ישראל חי".
כשהוא מסיים אימון פיזיותרפיה במרכז השיקום על שם גנדל בהדסה הר הצופים, יורד ממכשיר דיגיטלי עליו עבד, סגן אריה טלר לא עוצר או מבקש לנוח.
מהסטודיו בו הניח את ציוד הפיזיותרפיה הוא נפרד ממיכל הפיזיותרפיסטית שמאמנת אותו בחודשיים האחרונים ועובר לסטודיו הבא - כשעל הפרק תרגול בריפוי בעיסוק. לטלר ברור לחלוטין שאם הוא רוצה ליישם את התוכנית שלו ולחזור לשטח, אל החיילים שלו, ככל שיקפיד על אימונים עם הצוות המקצועי המלווה אותו במרכז השיקום החדש ע"ש גנדל בהר הצופים, כך יגדל הסיכוי לעשות זאת מהר יותר.
סגן אריה טלר, מ"מ באימון מתקדם בבא״ח כפיר, היה בסוף המיונים לתפקיד מפקד צוות צוערים לוחמים בבה"ד 1. באותה שבת בה התחילה המלחמה, הוא היה בביתו שבביתר עילית כשהחל להישמע קול אזעקה: "קמתי מהמיטה, הדלקתי את הטלפון והבנתי שיש אירוע אז התחלתי להתארגן. באתי לצאת לדרך ורקטה נפלה ממש מול הבית שלנו. הבנתי שמדובר פה במשהו גדול מאוד".
אריה וצוות הלוחמים מחטיבת כפיר הגיעו לבסיס בכדי להתחמש ומשם נסעו באוטובוסים אל יישובי העוטף. הלוחמים סרקו מבנים רבים בתוך היישובים כדי לוודא כי אין המצאות מחבלים באזור. "הגענו לעוטף וזו הייתה זירת מלחמה״, מתאר טלר. ״טנקים יורים בכל מקום והבנתי שאנחנו נמצאים בסיטואציה קשה יותר ממה שחשבתי. המחלקה שלי הייתה מאחורי ואני עמדתי ראשון במהלך סריקות לאיתור מחבלים. פחד מוות כזה לא היה לי בחיים, אבל אני המפקד ואני עומד בראש. אין אופציה אחרת בכלל מבחינתי. הגענו למבנים שהיו מחוררים מכדורים וכל הזמן הזה אנחנו עוד ממשיכים לשמוע יריות בלתי פוסקות".
אריה קיבל משימה בהגנה על קיבוץ רעים, האזור בו התקיימה מסיבת הנובה, וחזה ברגעים קורעי לב בהם הורים הגיעו לקיבוץ כדי לחפש את ילדיהם שהשתתפו במסיבה. "המשימה הייתה להגן על השער האחורי של הקיבוץ ולא לאפשר לאף רכב להיכנס, מחשד למחבלים נוספים. כשרכבים התחילו להגיע היינו בכוננות שיא, ואז ראינו שאלה הורים שמחפשים את הילדים שלהם. זה היה מאוד מטלטל וראינו אותם מבוהלים, מפורקים מרוב דאגה״.
לאחר מספר שבועות בעוטף, אריה קיבל את הבשורה כי הוא התקבל להיות מפקד בקורס צוערים בבה"ד 1 ועודכן שתוך כדי הלחימה הוא מצטרף אליהם. ביחד עם גדוד גפן של בה"ד 1, אריה נכנס לרצועת עזה ונלחם עם צוות הלוחמים במשימות מבצעיות שונות: "הייתי דרוך מאוד. חיפשתי מחבלים ורציתי להשלים את המשימה כפי שצריך, עד הסוף״. הלוחמים סרקו מבנה ולאחר מכן עברו לבניין הבא. בצעדים הראשונים מחוץ למבנה התרחש פיצוץ עצום של מטען רב עוצמה.
"יצאנו ממבנה בית הספר ופתאום התרחש פיצוץ מטורף, כל אחד מאיתנו עף למקום אחר. הרגשתי כאילו הבטן שלי מתפוצצת וכולי הייתי דם״. הלוחמים פונו במסוק אל בתי החולים ואריה הגיע במצב קשה והיה מורדם ומונשם במשך כמה ימים: "הייתי בהכרה מעורפלת בזמן הפינוי וכשהגעתי לבית החולים אסותא הבנתי שיש לי רסיס גדול מאוד בבטן. המצב לא היה טוב".
לאחר טיפולים והתאוששות, אריה עבר אל מרכז השיקום ע"ש גנדל בבית החולים הדסה הר הצופים והחל בתהליך שיקום אינטנסיבי. מיכל אבל, הפיזיותרפיסטית שמטפלת בו מספרת: "אריה הגיע אלינו עם פגיעת בטן ואגן משמעותית, שהחלישה את הגוף. באימונים, אנחנו עובדים על חזרה הדרגתית לפעילות ספורטיבית, תוך חיזוק כללי של הגוף. אריה עובד קשה ובזכות זה אני בטוחה שהוא יגיע לכל מטרה שהוא יציב לעצמו ויחזיר את גופו לתפקוד מלא".
תהליך השיקום של אריה לא פשוט, אך הוא עובר אותו עם מטרה ברורה מול העיניים: "אני עובד פה כל יום קשה מאוד ויש צוות שלם מסביבי בכל המקצועות, שעוטף ודואג שאתקדם. נכנסנו למרכז השיקום החדש בהר הצופים והמקום כולו מותאם בדיוק למצב שלנו, חיילים שנפצעו וחושבים איך הם מחזירים לעצמם את כל החוזק והיכולות שנפגעו. בכל קומה יש פה מרחבים של אימון הגוף, עם ציוד וכל מיני מכשירים מתקדמים שעליהם אפשר להתאמן".
