מפקד גדוד שקד של גבעתי: "עם ישראל עוד ילמד על החיילים שלי, ויודה להם"

את שמחת תורה תשפ"ד עשה מפקד גדוד שקד של חטיבת גבעתי, סא"ל יאיר אטיאס, בגוש טלמונים שבגזרת אפרים. הוא התעורר בשש בבוקר, כרגיל, לעוד בוקר של שגרה, בלי לדמיין מה צופנים לו היום הזה והחודשים הבאים. הוא לא ידע שבתוך ימים ספורים ייפצעו ויושבתו ארבעה מחמשת המ"פים שלו. שהוא לא יישן יממות שלמות, שיפקד על כיבוש "כיכר פלשתין" בעזה, שיקבור גיס אהוב.

ואז מגיעה התמונה המפורסמת בטלגרם - של הג'יפ הצבאי השרוף בשדרות. סא"ל אטיאס מקפיץ את מספרי שתיים שלו, מקבל את ברכת הדרך ממח"ט אפרים, יוצא דרומה עם שלושה ג'יפים מסוג דוד ובהם תשעה חיילים, כדי לנסות להבין מה קורה. בדרך הוא מסתמס עם שני ניצולים ממסיבת הטבע נובה ואומר להם שהוא בדרך, שלא ידאגו. עד שהוא מגיע אליהם, אחד מהם כבר נרצח.

כשהוא חמוש בעיקר באמצעים לפיזור הפגנות, כי ביו"ש כבר מזמן כמעט שלא יורים בתחמושת שיכולה להרוג, מתקשר סא"ל אטיאס בדרך לכל מי שהוא רק יכול כדי להתחמש - אך ללא הצלחה. הוא ממשיך לנסוע, משוכנע שמדובר בחדירה של חוליית מחבלים קטנה, מקווה שיצליח להסתדר עם מה שיש.

"בדרך לקיבוץ רעים אני רואה סוואנה של כוחות הביטחון ולצידה לוחמים שרועים, הרוגים ופצועים", הוא זוכר. "אנחנו פורקים ומתחילים לטפל בפצועים, ואז אני מרים את הראש - לפניי נפרס שדה קרב של עשרות כלי רכב כאלה, ופה נופל לי האסימון שאנחנו במלחמה".

נובה: האירוע האמיתי

בשלב זה פוקד אטיאס על החיילים לחזור לרכבים כי האירוע האמיתי עוד לפניהם. כמה דקות לאחר מכן הוא רואה עשרות ניצולים מהמסיבה בלבוש חלקי, אנשי כוחות ביטחון, שוטר חמוש בקלצ'ניקוב וטנק נוטה על צידו. מישהו אומר לו שבמרחק 30 מטר מהם היתה מסיבה גדולה ושיש שם מחבלים רבים.

הוא מבין שאם ייסע בציר הראשי, יחטוף טיל נ"ט וגורלו יהיה כשל הרכבים שראה, ולכן הוא לוקח איתו שני מ"פים, את אחראי האבטחה של המסיבה ושני לוחמים של "מצדה" והם מתקדמים רגלית למקום. שתי דקות לאחר מכן הם נתקלים במחבלים, כשבאותה עת נחטף מהמסיבה אחיו של אחד המ"פים - שלא יודע על כך.

"הפלנו את הגדר האחורית שמאחורי הבמה של נובה, והתגלה לפנינו מראה מזוויע: מאות גופות, שדה קטל ברחבה ובעיקר באזור האוהלים, עשרות רכבים עולים באש ומאות כבר שרופים כליל. אנחנו מנסים להבין מה קרה שם, ובזמן שאני נותן פקודות כמו 'כבוש את הבמה' ו'כבוש את הבר' - מגיע גל הבוזזים על אופנועים כדי לחטוף גופות, כי חמאס הבטיח דירה למי שיביא גופה".

בחצות היום משיג הצוות המאולתר שליטה על אזור המסיבה, ועשרות פצועים מתחילים לצאת ממקום מחבואם. אטיאס, באין לו איך לפנות את מי שלא מצליח להתפנות בעצמו, מזעיק את הג'יפים שלו ומשיג עוד עשר ניידות, ואפילו מסוק קרב שיחפה על הפינוי - ופוקד על הטייס לירות, בלי לחשוב פעמיים, בכל מי שמתקרב לגדר.

כיסופים: מארבים וחילוצים

יאיר וצוותו ממשיכים הלאה, לחפש מקום שבו זקוקים לו יותר, ומגיע לרעים - שם הוא פוגש כוחות שמטפלים בזירה, וממשיך הלאה לכיסופים עם שלושה ג'יפים ועם מסוק קרב מעל הראש.

"הגענו עם ביטחון עצמי גבוה, כי כבר הרגנו הרבה מחבלים וחשבנו שאנחנו יכולים לחסל גם את אלה בלי בעיה, אבל שם הם היו מאורגנים היטב. נכנסנו למארב שהם טמנו לנו, ונפצעו לנו חיילים. תוך כדי הקרבות אני מבין שאני נלחם כתף אל כתף עם גיסי־כאח־לי, מפקד אגוז, שנפצע קשה במהלך הקרב. סייענו בפינוי שלו, ולראות אותו ככה היה אירוע קשה מאוד עבורי. היום הוא בריא ושלם.

"המצב היה קטסטרופלי. אנחנו הורגים מחבלים ומפנים תושבים בו־בזמן. מח"ט אפרים מבין את גודל השעה ושולח אלי, לבקשתי, עוד שני מ"פים ואנחנו ממשיכים להילחם. גם בבוקר עדיין היו היתקלויות משמעותיות. מ"פ החוד שלי מגיע למבנה שבו מתבצרים מחבלים ומצליח לחלץ אמא ושתי בנות, אבל האבא נהרג במהלך הקרב. המ"פ מקבל כדור ביד ומפונה משם.

"במבנה אחר מחבלים יורים ופוצעים מ"פ נוסף. אני מבין שהמחבלים עושים לנו מארב, ומבקש לפרק את המבנה עם טנקים. במקביל, מבית אחר יוצא זקן בן 80 עם מקל ביד ואומר לכולם תודה רבה, כאילו הוא צפה במופע".

ראשונים על הגדר לעזה

חוסר השינה לאחר 36 שעות לחימה רצופה גורם למציאות, הסוריאליסטית ממילא, להיראות הזויה יותר ויותר. מתוך חמישה מפקדי פלוגות נשארו לאטיאס רק מ"פ אחד כשיר וכמה קשרים. גדוד מילואים הוקפץ להחליף את הגדוד ביו"ש, והכוח מתכנס ומתארגן לכניסה לעזה. ארבעת המ"פים שנפצעו מנותחים, ולאחר שכל אחד מקבל מהרופאים אנטיביוטיקה ומבחנה עם הכדור שהוצא מגופו, הם מבקשים לחזור להילחם.

"התכוננו למלחמה הזאת שבועיים וחצי", מציין אטיאס. "אני רק שלושה חודשים מפקד על הגדוד, אבל כבר מכיר את האנשים. היתה לנו הזכות להיות חלק מחטיבה 401 שפרצה ראשונה את הגדר. אנחנו מרגישים שליחות, זה באמת על הכתפיים שלנו להראות שצה"ל חזק ואיתן ויודע להילחם. זו חובתנו להשמיד את כל המחבלים שעוללו לנו את העוול הזה, אויב שאין לו טיפת מוסר, שאונס ושוחט ילדים.

"אני מאוד גאה בחיילים שלי. זה דור שאמרנו שהוא טוב בעיקר באייפונים, אבל המ"פים הם אלו שקבעו את התוצאות, בני 26-25 שנלחמים כחבורה אחת מגובשת, יוזמת והתקפית, ומובילים את הנבחרת הזאת. יבוא יום שעם ישראל עוד ילמד מה הם עשו ויודה להם".

לחימה: הישגים ומחירים

אחד מהקרבות הרבים והמאתגרים שבהם השתתף גדוד שקד בפיקודו של אטיאס התרחש בין שני בתי ספר. "מייד כשאנחנו נכנסים למתחם אנחנו מזהים ארבעה מחבלים על הגג. השעה 4 בבוקר, וכשאנחנו מחסלים אותם זה נותן את האות לכל המחבלים במרחב לפתוח עלינו באש מטווח קצר ובינוני. בסיוע חיל האוויר וטנקים אנחנו מסיימים את היום הזה ב־4 אחה"צ עם מספר לא מבוטל של מחבלים הרוגים שחיכו לנו במארב מתוכנן - ובלי נפגעים לכוחותינו", מספר אטיאס, כאילו מדובר בעוד יום במשרד.

לאחר שאיתר במחנה הפליטים שאטי פירים משמעותיים, שבהם יוצרו אמצעי לחימה רבים כמו רקטות ורחפנים, נע הגדוד לעומק הרצועה. "מתחילים התקפה, פלוגת החוד מזהה ארבעה מחבלים ומשמידה אותם, כוח אחר מטהר את האויב. אנחנו נתקלים בכמה מחבלים ויש לנו שם לא מעט פצועים.

"באירוע הזה נהרג הסמ"פ סרן אדיר פורטוגל, משום שחתר למגע והציל אחרים, קצין יפה תואר שלא היה חייב להיות שם. כמה שבועות קודם לכן הוא שלח אלי הודעה מפרו, כתב שהוא עולה על טיסת חילוץ הביתה כדי להתגייס. הוא לא יכול היה לעלות על הטיסה כי אין לו צו 8, אבל עם החיוך הכובש שלו הוא הצליח בכל זאת.

"לפני חנוכה, באיחור של 24 שעות, קיבלתי בשורה קשה - שגיס אחר שלי נהרג, משה לייטר, אחיה הבכור של אשתי שרה. הייתי מאוד מחובר אליו ואני חושב על אשתי, שחוץ מהדאגה לי עכשיו היא גם אחות שכולה. זה מלווה אותי מאז - מצד אחד, הריכוז במשימה ובגדוד, והחתירה למגע, כי אנחנו מבינים את גודל השעה; ומצד שני, הלב בבית עם שרה שמבקרת במקומי את משפחות החללים שלי, כי אני בקרב".

בינתיים מ"פ נוסף נפצע ומובהל במסוק לבית החולים. רוצה הגורל ואשתו מפונה בדיוק באותו זמן לחדר יולדות, כדי ללדת את בנם הראשון. שניהם מתאשפזים בהר הצופים והיא יולדת. אטיאס: "זאת היתה ברית מאוד מרגשת, הוא קרא לבן שלו על שם חייל שנהרג".

"אתם בעצם 'המלאך הגדול'"

בחנוכה זכה הגדוד לכבוש את "כיכר פלשתין", המעוז השלטוני של חמאס. "אנחנו אשכרה נמצאים בלשכות של הכי בכירים בחמאס, של הצמרת המדינית שלהם, וחושפים את כל העיר התת־קרקעית שכבר תוארה רבות.

"אחד האירועים היותר מרגשים היה הדלקת נרות חנוכה בכיכר. חודש וחצי אחרי שאמרתי לחיילים שלי שדגל ישראל עוד יונף בכיכר עזה, קיבלתי 'כפל מבצעים': גם חנוכייה בגובה שישה מטרים וגם דגל ישראל שמתנוסס מעליה.

"הרגשנו שאנחנו מגרשים טיפה את החושך - החושך של ההרוגים הרבים ושל החטופים. את הנר השמיני הדליק נמרוד ארקיליס, מפקד בסיירת שקד ממלחמת יום הכיפורים, שאמר לנו שמה שהגדוד עשה יותר גדול ממה שהם עשו אז".

לאורך כל הלחימה המתמשכת הקפיד אטיאס לדבוק ברוח צה"ל, ולהפחית ככל האפשר פגיעה באזרחים. על מתחם בתי ספר עם 5,000 אנשים, שבו ידע שמסתתרים מחבלים רבים, הוא מספר: "יצאנו יחד עם השב"כ ויחידת 504 למבצע מאוד ממוקד, למצוא מי שם מחבל ומי לא. הוצאנו משם 70 מחבלים שהובלו לחקירה, וכל מי שלא מחבל קיבל מים, אוכל והדרכה לאן ללכת. בסריקות שעשינו שם נמצאו יותר מ־70 רובי קלצ'ניקוב ומטענים רבים - העין לא מאמינה שכמות כזאת הוסתרה בתוך אוכלוסייה אזרחית".

כעת סא"ל אטיאס נמצא בהתרעננות קצרה, ויכול להקדיש זמן גם לאשתו ולילדיו וגם לעמותת "לוחמים ללא גבולות" המדהימה שבראשה הוא עומד זה עשור. העמותה, שהוקמה על ידי גילי כהן, מוציאה משלחות התנדבות של משוחררים טריים למדינות עולם שלישי, כחלק מהטיול הגדול שאחרי הצבא.

אטיאס: "יש לנו לא מעט פצועים בקרב הסגל והמתנדבים בעמותה. העמותה הזאת, שמהותה היא להרים את קרנו של צה"ל בעולם, היא מופת לארגון ישראלי שאני מאוד גאה בו. כל משלחת היא לזכר גיבור אחר שנפל, ולצערי יש לנו עכשיו הרבה משלחות בקנה".

כשאני מציינת בפניו את העובדה שאחרי כמה ימי חסד דעת הקהל העולמית שוב פנתה נגדנו - למרות המאמצים לנהוג בהומניות, כפי שתוארו גם כאן - מספר אטיאס על משלחת שעימה נסע ב־2014 למומבאי, הודו: "הימים הם ימי מוצאי צוק איתן, וכשבאו הכתבים הזרים הם ראו את העשייה והתרגשו מאוד. אחד מהם אמר 'אנחנו לא מאמינים. אמרו לנו שחיילי צה"ל הם השטן הקטן, ואתם בעצם המלאך הגדול'".

אטיאס גאה לציין כי "ההסברה של 'לוחמים ללא גבולות' היא במעשים, לא בדיבורים. נכון שהאנטישמיות עולה והשנאה גוברת בזמן מלחמות, ומרגישים שחלק מהעולם לא איתנו, אבל בהסתכלות של עשור - כמות הסיקור האוהד במדינות העולם עולה בוודאות, ומראים את הסיפור האמיתי, את הפנים האמיתיות שלנו. אני מאמין שזאת הדרך. בואי נדבר על זה שוב בעוד עשור ונראה".